יש זוגות שחייהם וחיי משפחתם נעים סביב אחד מבני הזוג. למשל, זוג שחייו נעים סביב בת הזוג. באופן בו מתנהלת ובעמדתה הרגשית, היא ממקמת את עצמה במרכז הזוגיות, בשעה שבן זוגה משרת ופועל רק למענה, ולא זוכה ליחס הדדי. או זוג שהגבר תופס בו מקום מרכזי ודורש התייחסות ועשייה שלא מותירים מקום ראוי לבת זוגו ולעולמה. דוגמאות קונקרטיות אנחנו פוגשים תדיר בקליניקה: זוג שהאישה נוהגת מדי יום לערום על בעלה את חוויותיה הקשות ממקום העבודה, לרבות החיכוכים עם עמיתיה, ולא מאפשרת לנושא אחר להעסיק אותה ואת בן זוגה. חייו של גבר זה התנהלו בצלן של חוויותיה ותחושותיה של אשתו, שהפכו להיות הדבר המרכזי בזוגיותם. אצל זוג אחר, תמיד הגבר חש ברע ובת הזוג הפכה להיות המטפלת הסיעודית שחייבת לשמוע את הבעיות הבריאותיות של בעלה ואת תלונותיו. עם הזמן הגבר הפך להיות הדמות המרכזית שסביבה התנהלו חיי הבית.

יש גברים ונשים אשר באופן קבוע מביאים אל הבית ואל הזוגיות את המתח ואת הקונפליקטים שהם חווים בעבודה, או את מצבם הפיסי-נפשי. אמנם, טבעי שאדם משתף את קרוביו בחוויות היום ממקום העבודה ומאירועים וממפגשים שונים ומשתף את הסביבה בבריאותו, אך יש כאלה שבשגרת החיים מעסיקים באופן מעיק את בני זוגם בחוויותיהם מחוץ לבית או בבעיותיהם הרפואיות.

השאיפה בטיפול הזוגי: להביא את בני הזוג למצב בו זוגיותם עומדת במרכז החיים, ולא הפרט.

דוגמה מחדר הטיפולים: אישה טענה שבעלה מתחמק מלהזמין אותה לאירועים במקום עבודתו, ומשתמש בתירוצים שונים כדי לצאת בגפו לאירועים חברתיים. היא סיפרה שהקשר ביניהם לוקה ברגש ובנתינה ושבן הזוג לא מגלה בה עניין רב. בשיחה עם הבעל הוא ניסה להסביר שהאירועים החברתיים במקום עבודתו מיועדים בדרך כלל רק לעובדים וזו הסיבה שאשתו לא מצטרפת אליו. אחרי בירור עם המטפל, נאות הגבר להסביר שלא נוח לו שאשתו מגיעה למקום עבודתו, אך לא ידע להסביר מדוע הדבר לא נוח לו. המטפל שאל את האיש האם עמדתו והתנהגותו במקום העבודה שונות מאלה בבית. תחילה הוא 'לא הבין' את השאלה. המטפל ניסח אותה אחרת: האם הוא נחמד ואדיב לסביבה מחוץ לבית יותר משהוא נחמד בבית. הוא חייך במבוכה והשיב, "יכול להיות שכן". לכך נוספה השאלה, האם הוא נחמד במיוחד לנשים שבמקום עבודתו. הוא השיב שלפעמים. כך גם לגבי נשים שמתנהלות בחוץ באופן שונה מהתנהלות בביתן. אישה המתירה לעצמה לפלרטט עם גברים בסביבת עבודתה, לא תמהר להזמין את בעלה לאירועים במקום עבודתה. אם יוזמן, העובדים בסביבתה יפגשו דמות מעודנת ועצורה, שכן היא לא תרשה לעצמה להתנהג כבשגרה – הרי בעלה לצדה. החיים הדו-קוטביים של אדם בעל דמות אחת בבית ודמות שונה מחוץ לבית, מוכרים ושכיחים בלא מעט בתים ומשפחות.

הפער בין העולמות נחשף למשל, במפגשים אקראיים של בני זוג עם קולגה לעבודה או מכרה מחדר הכושר. בשעה שבת הזוג עומדת לצדו, בן הזוג יכול לטפוח על שכם הקולגה, לחבקה ולהקרין חום, לבביות וקירבה. בת זוגו, שבבית לא זוכה ליחס כזה, חווה עלבון וכעס.

ממלכתיות בזוגיות שומרת על מבנה יציב, אחיד ושלם של דמויות בני הזוג במקום העבודה, בחברה ובכלל. ממלכתיות פירושה ייצוג הדדי מכובד המבטא את ערכה של הזוגיות ואת ערכם של בני הזוג. גברים ונשים הנמצאים באירוע חברתי לבדם, צריכים לשמור על התנהלות נאותה וראויה, כפי שהיו נוהגים אילו בני זוגם היו לידם. במציאות של לא מעט גברים ונשים, זה לא קורה.בְּפָנֶיךָ

יש זוגות שמימד התחזוקה שלהם מכיל את הבסיס המינימלי הדרוש לשניהם: הנוכחות הפיסית. כלומר לבני הזוג מספיקה הידיעה שבן או בת הזוג נוכחים פיסית לצדם. לאחרים, התחזוקה מבוטאת ברמת העזרה הטכנית המוגשת בבית ובביצוע מטלות שגרתיות שונות. יש אלה שהתחזוקה שלהם כוללת ביטויים רגשיים מילוליים ומגע מפנק.

בתחילת הקשר הזוגי, האישה מתלבשת, מתכוננת ומתאפרת כדי להרשים את בן זוגה והגבר משקיע בגילוח קפדני ובהופעה מטופחת כדי להרשים את זוגתו. עם המעבר לחיים משותפים, הגבר והאישה מאבדים את הדחף להשקיע בהופעה נאה, שכן הם כבר השיגו את בן הזוג. הגבר לא מקפיד להתגלח ולהתקלח, האישה לא מתלבשת ולא מתאפרת למען בן זוגה. ההשקעה היחידה בלבוש ובהופעה באה לידי ביטוי רק באירועים מחוץ לבית. בני הזוג מתלבשים ומשקיעים במראה ובהופעה כדי להרשים אנשים אחרים. הם אינם עושים זאת כדי להרשים זו את זה בתוך המסגרת האישית של חיי הזוגיות.

המהפך הקיצוני החל בחייהם של זוגות, הנע בן טיפוח קפדני בתחילת הקשר, להזנחה ואי אכפתיות בהמשך הקשר, פוגע באיכות חייהם של זוגות ובפרט פוגע ברמת האינטימיות, המיניות והקשר הרגשי בכלל. אין הכוונה שבשגרת חיי הזוג, בזמן השהייה בביתם, הם צריכים להתלבש ולטפח את הופעתם כמו ביציאה לאירוע מפואר, אלא שעל כל אחד מהם לשמור על רמה נאותה של היגיינה אישית ושל טיפוח עצמי.

 חשוב שגבר יקפיד להיות מגולח ואף יישא ריח נעים של מי גילוח גם בתוך הבית. גבר המקפיד להיכנס למיטה המשותפת כשהוא נקי מגולח ומדיף ריח נעים, מכבד את זוגתו ואת עצמו ותורם לשיפור המתח החיובי בזוגיות. אישה המקפידה להיכנס למיטה כשהיא נקייה ולבושה בבגדי שינה, המושכים את תשומת לבו של בן הזוג, מעלה את ערכה ותורמת רבות אף למתח המיני החיובי.

בסרטי קולנוע ובטלוויזיה אנו צופים בזוגות משתוקקים המקיימים מין ספונטני וסוער לאחר יום עבודה. הצופה אינו מודע להכנות שעשו השחקנים לפני הצילום: הם מתקלחים, מבשמים את גופם ומשתמשים בקפדנות בתרסיסי פה למיניהם. במציאות החיים, לא מעט נשים וגברים מתלוננים בפנַי שאין הם מסוגלים לישון במחיצת בני זוגם שאינם היגייניים דיים ובוודאי שלא מסוגלים לקיים איתם יחסי מין. אלה שכן הסכימו לקיים יחסי מין במצב הזה, סיפרו שהם מקיימים יחסי מין רק כדי לא לפגוע בבני זוגם. בה בעת הם תיארו את התחושה הקשה שהם חווים, במרכזה איבוד החשק וירידה במתח המיני.

האם אתם מודעים לרמת היגיינה שלכם אחרי ביקור בשירותים? האם נראה לכם סביר לקיים יחסי מין אחרי יום עבודה מיוזע וביקורים תדירים בחדר הנוחיות במהלכו? מומלץ להשתמש בנדיבות במתקני שטיפה היגייניים לאסלות – בידה ולהתקלח בתדירות מתאימה.

זוגיות בתפיסתנו התרבותית אינה בהכרח מסגרת חיים המספקת מוטיבציה לפרט לטפח ולשמר את הופעתו. קיים קונצנזוס רחב באשר להבדלים בין רווק לנשוי. לרווקים יש מניע הדוחף אותם לשמור על מראה והופעה סבירים. לנשואים כבר אין מניע כזה. גם אם ימצא פרט במסגרת זוגית שמבקש להשקיע במראה ובהופעה שלו, הרי שהוא לא בהכרח יזכה לדחיפה ולעידוד מצד בן זוגו. לא מעט נשים וגברים טענו שלבני זוגם לא חשוב איך הן נראים ושאין הם מוצאים בבן הזוג ובקשר הזוגי את המניע והעידוד לשמור על מראה ועל הופעה נאותים.

 

יש שני מושגים המסמנים את ההשקעה בקשר הזוגי: החזקה ותחזוקה. התחזוקה הזוגית היא ההשקעה באיכות הקשר בשגרת החיים, ואילו ההחזקה היא מכלול הפעולות וההתייחסויות בעיתות מתח, משבר או מצוקה. יש נשים וגברים המתנהלים ומתחזקים את השגרה בחייהם הזוגיים באופן סביר, אך אינם מסוגלים להתנהל בעת משבר ומצוקה שלהם או של בני זוגם. נמצא שאיכות ההחזקה בשעת משבר, מסמנת את איכות התחזוקה הזוגית בשגרה. למעשה, אם גברים ונשים מסוגלים להעניק עמדה תומכת, אוהבת ומעודדת ברגעים פחות נוחים וטובים של בני הזוג, סביר שהם מתנהלים באופן תקין ותומך גם בשגרה.

התחזוקה המורכבת ביותר היא התחזוקה המינית. מורכבות זו לעתים מופיעה בצורך של אחד מבני הזוג המבקש התייחסות ושיתוף פעולה בקשר מיני ברגעים פחות נוחים ומתאימים לבן זוגו. אחרי שנים של זוגיות, יחסי המין אינם מעניינים ומספקים. במקום תהליך של הרחבה והתפתחות בקשר המיני, בני הזוג מצמצמים את המפגש המיני למפגש פיסי פורקני, נטול רומנטיות וערכים רגשיים. במקרה הטוב, הסקס בבית המלון בחופשה השנתית הוא השיא בקשר המיני. יש כאלה שגם בחופשה בבית המלון לא מצליחים לשבור את הקבעונות המלווים את חייהם, וחווים את אותה איכות ירודה של קשר מיני. גם תדירות המפגש המיני היא נושא בעייתי. בקליניקה אנו שומעים על לא מעט זוגות שמקיימים יחסים אחת למספר חודשים. מה היא התדירות הרצויה? מפגש מיני אחד בשבוע עד שני מפגשים בשבוע מהווים תחזוקה מינית סבירה. תדירות גבוהה יותר, לא בהכרח תורמת לרמת מתח מיני. החשוב מכל, אחרי קיום יחסי מין, בני הזוג אמורים ליהנות ולטפח את הקשר האינטימי. זה השלב שבין המגע המיני הנוכחי לזה שאחריו. כשבני זוג מקיימים יחסי מין בתדירות ממוצעת של שני מפגשים מיניים בשבוע, המרווח בין המפגשים המיניים של יומיים עד שלושה ימים, מוקדש לקשר האינטימי. כך מחזקים את איכות הקשר הזוגי ובמיוחד את הרבדים הרגשיים שבמערכת הזוגית.

יש תפיסה לא נוחה בתרבות, שמציבה את הגבר במקום בו הוא מתרגם את הקשר המיני כקשר אינטימי, ומציבה את האישה בעמדה בה היא זקוקה לקשר אינטימי שאינו מיני. כך, גבר מעדיף עידוד וחיזוק דרך סקס, אישה מעדיפה חיבוק ומגע אינטימי. זה ההבדל המהותי בין שני העולמות ושתי העמדות של הגבר ושל האישה. התפיסה שהגבר רוצה חדירה והאישה רוצה חיבוק, משותפת לרוב הזוגות. התחזוקה הנכונה בזוגיות דורשת משני בני הזוג להבין את ההבדלים ביניהם ולפצות זה את זה על הפערים ביניהם. אישה המבקשת לעודד ולחזק את בעלה תקדיש לו יותר מחיבוק וליטוף, וגבר המבקש לתמוך ולתחזק את זוגתו לא יגלוש למגע מיני כאשר זוגתו כמהה לחיבוק ולמגע תומך בלבד.

הבטחה שלא התקיימה לקיום יחסי המין, היא חומר גלם למתח ולמריבות. על פי רוב, הגבר הוא המצפה והאישה היא המבטיחה, אם כי יש גם בתפקידים הפוכים. אולי מוכרת לכם התמונה הבאה: בבוקר, האישה מרמזת על מפגש מיני שיתקיים בסוף היום, אך בערב היא כבר עייפה ומותשת. הגבר הולך לישון כועס ומתוסכל. למחרת הוא מתעורר עם פרצוף זועף ומבטא את תחושותיו הקשות דרך הקרנה והתייחסות אל הילדים והאישה. זו תופעה משותפת לכלל הזוגות, תופעה בה בן הזוג מבטיח, אך לא מקיים.

אז מה עושים? ובכן, זה יכול להיות פשוט אם בני הזוג רוצים לפעול באופן השומר ומתחזק את הקשר. לעת ערב, האישה העייפה תתנצל בפני בן הזוג ותביע את צערה על כך שהיא מחמיצה את אשר הבטיחה ותציע פיצוי לשניהם בערב למחרת. כבר בבוקר שלמחרת היא תזכיר את ההבטחה לפצות את עצמם ושוב תביע צער על הערב שלא צלח. קשה? זה קשה למי שמתחפר בעמדתו המוגנת, וקל למי שמתנהל באופן תקין. גבר יתחזק את הקשר עם האישה בכך שיאמץ לעצמו קוד חדש, בו חיבוק וליטוף עם בת הזוג אינם גולשים ליחסי מין. עליו ללמדה לבטוח בקירבה המנחמת והמפצה שלו, מבלי שעליה "לשלם" לו מיד במין.

 עייפות, היא התירוץ והסיבה המרכזית בשיבוש הקשר הזוגי. פגשתם אישה שנראית רעננה וחיונית אחרי יום עבודה מפרך ואחרי טיפול בבית ובמשפחה? ראיתם גבר רענן וחיוני אחרי יום עבודה? אם ראיתם, היה זה כנראה בסדרות טלוויזיה או בסרטים. במציאות, בסוף היום, לרוב, מתרוקן המצבר האנושי. נו אז מה? מדוע אחרי יום עבודה, חיוניותו של הרווק או הרווקה גדולים ועצומים מאלה של הנשואים? מה ההבדל בין גבר נשוי בן שלושים וחמש אחרי יום עבודה, ובין גבר רווק בן אותו גיל אחרי יום עבודה? ההבדל הוא במוטיבציה. המוטיבציה מצמצמת ומעלימה את מימדי העייפות. בזוגיות ובנישואין, המוטיבציה נעלמת ואת מקומה תופסת העייפות הכרונית, ה"מחלה" הקשה ביותר בחיי הזוגיות והמשפחה. בני זוג המבקשים לתחזק את הזוגיות שלהם, חייבים להיות מודעים להיבט השלילי של העייפות, ולעשות יחד כדי להתמודד איתו.

  'התפקוד הפונקציונאלי' של בני הזוג בבית חשוב וחיוני לבניית קשר אינטימי. כשאחד מבני הזוג נחווה כ'עצלן שלא עושה כלום בבית', קלוש הסיכוי לבנות מערכת מינית ואינטימית תקינה. בעמדה ובתפקוד תקינים, ההקרנה בעשייה של חובות ומטלות נחווית כרשות וכבחירה ולא כחובה מעמיסה. על פי רוב, גברים ונשים אינם מנהלים סדר יום זהה במחויבויות השונות ובמטלות הבית הכלולות בו. על רוב הנשים מוטל עומס תפקודי רב הנע בין יום העבודה בחוץ ובין המטלות בבית. גברים רבים רואים את מרכז מחויבותם, ביציאתם ליום העבודה בלבד. סדר יום זה יוצר מערכת זוגיות, וחיים בכלל, בה האישה התשושה פורשת למנוחה ולשינה כבר בשעות המוקדמות של הערב. הגבר לא מבין: איך זה, שלו נותר כוח וחשק לקיים יחסי מין ופעילויות אחרות, ולאישה אין רצון, כוח וחשק לדָבָר מלבד לישון ולנוח? גברים רבים מצפים מהאישה לקיים יחסי מין בשעה אחת-עשרה או שתיים-עשרה בלילה. ראיתם איך אישה עובדת ופעילה נראית בתשע בערב? זה לא עובד. באין הבנה באשר לעמדתה של האישה, מערכות זוגיות קורסות.

זוגות שרוצים לשמור על רמת אינטימיות ומיניות טובה, חייבים להקדיש זמן וכוחות סבירים לקשר המיני, זמן שמתואם ומתחשב במצבה הפיסי והנפשי של האישה. אמנם, פגשנו זוגות שטענו כי האישה היא זו ש'מושכת את הערב' והגבר הוא זה שפורש קודם לשינה, אך מקרים אלה נדירים.

אחד ההיבטים החשובים בשמירה ובתחזוקה של הזוגיות הוא מפגש עם עולם הצרכים של בן הזוג. באין צד אחד פוגש את עולם הצרכים של הצד האחר, שני בני הזוג עוברים תהליך של ויתור על עולם הצרכים האישי והזוגי לצד תהליכים של כניעה ופגיעה באיכות חייהם וחיי משפחתם. זוגות ותיקים לא ממהרים לשבת בבית קפה וליהנות מאווירה נינוחה. התירוץ הנדוש אותו שמענו מאות פעמים היה, "אין לנו על מה לדבר, אז סתם נשב בבית קפה?"

למעט בחגים או בימי הולדת, וגם אז זה לא תמיד קורה, בני זוג לא ממהרים לקנות מתנות זה לזה, כי אין זה מתאים ולא נוח אחרי שנים של שחיקה בקשר האינטימי והרגשי. יש גברים ונשים שאינם יודעים להחמיא ולהעצים את בן הזוג. לא מעט גברים ונשים אינם מקפידים על מינון בריא של חיזוקים ומחמאות.

המרחק הסביר שבני הזוג יוצרים זה מזה מאפשר תנועה והתפתחות, ושומר על מתח חיובי ביניהם. לעומת זאת, גבר האומר לזוגתו כל יום עד כמה הוא אוהב אותה וכמה שהיא יפה, אינו תורם, לא לעמדתו ולא לקשר הזוגי. אישה המלטפת את בן זוגה תחשב לאישה אוהבת, אך אם לא תניח לבן זוגה ותיגע ותלטף אותו כל עת שימצא לידה, עלול בן הזוג לחוש חנוק.

המשחקים בין בני הזוג משפרים את הקשר האינטימי ותורמים לאווירה רגשית חמה וקלילה בבית. לצערי, זוגות רבים לא נוהגים לשחק ביניהם וכך גם הורים לילדים. התירוץ השכיח הוא, "חוסר זמן", או, "אנחנו לא רגילים". הגדיל לעשות גבר שלשאלתי מה דעתו על המשחק בזוגיות, השיב, "מה, אנחנו ילדים קטנים?" יש זוגות ההופכים את המשחק לזירה של תחרות, ביקורת ומקום לבוא חשבון עם בן הזוג. בזוגיות מאוזנת בני הזוג משחקים באוירה טובה של הומור ושובבות.

אחד ההיבטים הלקויים בקשר הזוגי הוא התקשורת. רמת התקשורת היא תוצר של המפגש הפסיכופתולוגי בין בני הזוג, ותלויה 'בעמדה הרגשית' איתה הגיע כל אחד מהם למפגש הזוגי הראשוני. כך שאין הרבה הפתעות בדרך ובאופן בו מתקשרים בני הזוג הן במישור המילולי והן במישור ההקרנה והתפקוד. יש מתח ומריבות אצל זוגות עם תקשורת לקויה: אחד מבני הזוג מצפה שבן הזוג השני יבין מה הוא רוצה, יפעל במדויק אל מול רצונות אלה בזמן הנכון, וכל זאת מבלי שתיאמר מילה. מכירים את התופעה שאחד מבני הזוג כועס כי האחר לא קלט את המסרים שהוא שלח לאוויר? הטענה, "איך הוא לא רואה שאני..." עולה בכל מפגש טיפולי זוגי.

איכות התקשורת המילולית ורמת השיתוף בין בני הזוג הינה הבסיס ליציבותה ולאיכותה של הזוגיות. הקוד המנחה את בני הזוג לתקשר גם ברגעים אישיים פחות טובים הוא המפתח לניהול קשר תקין ואיכותי. המצב השכיח והמוכר הוא שאחד מבני הזוג, החוזר עייף ומוטרד מיום העבודה, לא משתף, לא מתקשר ומתנתק מבן הזוג עד אשר יתאושש. הניתוק ואי היכולת לתקשר נפוצים ומזיקים בקשר הזוגי. אחד הכללים החשובים העולים בטיפול הזוגי: בקשר זוגי חיובי, מותר להרגיש עמוסים מוטרדים ועייפים וכל זה לא אמור לפגוע באיכות התקשורת בין בני הזוג.

אחת למספר שבועות בני הזוג יושבים ומבררים באופן הדדי ורגשי אם לא מילאו אחר הצרכים של בן הזוג, או אם פגעו בו באופן ישיר או דרך התנהלות לא תקינה. הבירור, באווירה אינטימית, נעשה מתוך מגמה לשפר את האופן בו שני בני הזוג מתפקדים ומתנהלים בתוך המערכת הזוגית.

התופעה של נשים שמכינות ארוחה ואוכלות לבד והגברים שאוכלים לבדם בשולחן מוכרת ועצובה. אישה המגישה ארוחה לבעלה שחזר מאוחר מיום העבודה ויושבת לצדו כשהוא אוכל, תורמת באופן ניכר ומשמעותי לקשר ביניהם. גבר המכין ארוחה לאשתו ויושב לצדה, מעניק לה את הערכים הרגשיים והאינטימיים להם היא זקוקה.

הגעתו של התינוק הראשון לעולם מעמידה במבחן את איכות הקשר ואת רמת התפקוד של בני הזוג, ומסמנת תדיר את הנסיגה ברמת הקשר האינטימי והמיני. בבוקר שלאחר לילה מתיש, האישה מזעיפה פנים כי הוא, הגבר, ישן ללא הפרעה והיא התרוצצה כל הלילה לטפל בתינוק. לאחר רצף של בקרים מזעיפי פנים, אין לאישה כל כוונה להעניק לגבר את מה שהיא חושבת שלא מגיע לו. היא עייפה, כעוסה ומתוסכלת מהעומס הרובץ עליה, בעוד הוא, מרוצה ומסופק מעצם תרומתו החיונית ללידתו של התינוק, תרומת הזרע. כך, עם הגעתו של התינוק הראשון, חלה אצל רוב הזוגות נסיגה משמעותית ברמת הקשר האינטימי והמיני. לא מעט גברים חשים שהתינוק גנב להם את האישה. היא מפנה את כל כוחה ומרצה אל התינוק ולגבר לא נשאר דבר, בוודאי לא קשר מיני. הגעתו של התינוק החדש מחייבת רמת תחזוקה זוגית גבוהה יותר. במרכזה, חלוקת הנטל והעומסים בין בני הזוג לצד הקדשת זמן לאינטימיות ולמיניות.

אצל רוב הזוגות, הגבר הוא ה'שלומפר' שעושה את הבלאגן, ואילו האישה היא זו שרצה לסדר אחריו. פגשתי גם זוגות שהתופעה הייתה הפוכה, האישה 'מבלגנת' והגבר מסדר. רמת התפקוד הכללי של בני הזוג מהווה סוג של קרדיט המאזן את היבטי התפקוד הלקויים. גבר הנוהג להשאיר את בגדיו במקום בו הוא פושט אותם, כלומר על הרצפה ליד המיטה, לא יזכה ליחס שלילי אם רמת תפקודו הטכני, האינטימי והמיני זוכה להערכה. גבר אוהב ומשקיע יכול להרשות לעצמו להיות 'שלומפר', ועמדתה וכבודה של אישה אוהבת ומוערכת המשקיעה בזוגיותה לא ייפגעו בשל היבטי תפקוד שבהם היא פחות משקיעה.

הקודים החשובים ביותר בזוגיות הם הכבוד וההערכה ההדדיים. באין כבוד והערכה אין חיים אינטימיים, אין מיניות רגשית, ואין התפתחות רגשית תקינה אצל הילדים. לאחר שנים של חיים משותפים שוחקים ומתסכלים, ללא תחזוקה זוגית הולמת, מעט מאוד זוגות ייהנו מכבוד ומהערכה הדדיים. לא מעט גברים ונשים מתלוננים שבן הזוג לא מסכים ללכת יד ביד ברחוב. באין הערכה וכבוד, אין מניע ורצון ללכת שלובי זרוע ושלובי ידיים.

קיימות סיבות שונות שמחברות בין בני זוג, למשל, מצב סוציו-אקונומי, שותפות לתרבות או לעדה, ערכים דומים ועוד. בבסיס המפגש וההתאמה בין בני זוג עומדת הנוכחות הפיסית. היא מכילה כמה היבטים חשובים, אשר נאספים לכדי משיכה או דחייה מבן זוג פוטנציאלי, וקובעת את מידת ההתאמה של בני הזוג בהמשך הקשר. נציג כאן היבט מרכזי אחד.

במפגש ראשון בין גברים לנשים יש שני גירויים הדוחפים לחיבור ולהתקשרות: הגירוי הפיסי-מיני והגירוי המנטלי-אישיותי. שניהם, גם הפיסי וגם המנטלי-אישיותי, מכוונים אל עמדתו הרגשית של הפרט. הגירוי הפיסי-מיני פועל על המטען הרגשי דרך משמעויות מיניות ואילו הגירוי המנטלי-אישיותי פועל על ההבנה באשר להתאמה הרגשית והתאמה לחיים המשותפים.

עמדתו הרגשית של האדם שואפת להתאמה מנטלית-רגשית ולפיצוי רגשי, אולם הגירוי הפיסי לא מספיק לכך ולעתים אף מתנגש בעמדה הרגשית. השאיפה לפיצוי הרגשי היא ערך המבטא את רצונו של הפרט לפגוש התייחסויות רגשיות להן לא זכה בילדותו או בחייו בכלל. תמצית התאמה מנטלית-רגשית בין בני זוג היא בתחושה ובהכרה ש"התנהגותו, אישיותו והקרנתו של האדם שפגשתי נוחים ומתאימים לי".

במפגש הראשון בין גבר לאשה, הגירוי הפיסי-מיני תופס מקום נכבד ומרכזי במימדי המשיכה. גירוי זה מבלבל לא מעט אנשים המקשרים בין משיכה מינית ובין התאמה מנטלית ורגשית. לרוב הגירוי הפיסי-מיני חזק בתחילה, אך נשחק עם הזמן. לעומתו, הגירוי המנטלי, דרכו חווה הפרט את ההתאמה הרגשית והאישיותית כלפי בן הזוג, הוא בעל רמות משיכה נמוכות יותר מהמשיכה הפיסית. ייחודו של גירוי זה, שבניגוד לגירוי הפיסי-מיני, הוא אינו מתפוגג, ונשחק במידה מועטה.

קיים יחס בין הגירוי הפיסי-מיני לגירוי המנטלי-אישיותי. כאשר החיבור אל בן המין השני נעשה דרך הגירוי הפיסי-מיני, רמת הריגוש בעת המגע המיני תהא גבוהה בתחילת הקשר, אך חיבור זה לא מבטיח התאמה רגשית על פני זמן. לרוב, התקשרויות שנעשו דרך הגירוי הפיסי-מיני לא מחזיקות מעמד זמן רב. התקשרויות שנעשו דרך ההתאמה המנטלית-אישיותית אמנם אינן מייצרות בתחילת הקשר ריגוש גבוה בעת קיום יחסי המין, אך עם הזמן ההיבט המנטלי-רגשי משפיע לטובה גם על רמת הריגוש המיני ובני הזוג יוצאים נשכרים. זוגיות שנבנתה על ההיבט המנטלי-רגשי היא איכותית יותר ,יציבה יותר, וממושכת.

לרוב, הגורם העיקרי בחיבור בין בני זוג הוא ערך פיסי-מיני. האשה זקוקה לערך הגברי והגבר מחפש ונמשך אל הערך הנשי.

לעתים נמצא שקיים פער גדול בין הערך הפיסי-המיני והערך המנטלי-רגשי. גבר הפוגש אשה ונמשך אל נשיותה לא בהכרח נותן דעתו לערך המנטלי-רגשי שבה, שכן המשיכה אל נשיותה היא הגורם הדומיננטי המשפיע עליו בהתקשרות אליה.

כך, לא מעט גברים ונשים מתבלבלים בין משיכה מינית לבין משיכה מנטלית-רגשית. יש כאלה שחווית מין טובה מובילה אותם בטעות לחשוב שהחיים בצוותא יהיו טובים. הבלבול ביטוי נובע מאי הבחנה בין הערך המיני לערך המנטלי-רגשי. הערך המנטלי-רגשי הוא מכלול התפקודים של האשה כבת זוג, כרעיה וכאם או של הגבר כבן זוג, כבעל וכאבא.

עם הזמן אחד מבני הזוג חווה שהאחר אינו ממלא אחר הציפיות ואין הוא מספק את הצרכים הרגשיים או התפקודיים שלו. תחושתו אז היא שהערך הגברי, או הערך הנשי, נשחק ונעלם מהחוויה האישית ומהזוגיות בכלל, ופועל יוצא מכך, תסכול ושחיקה בקשר בין בני הזוג.

אלה שחוו זוגיות קשה ולא מספקת, לעתים ישימו דגש על ערך מנטלי-רגשי ולא על ערך פיסי-מיני במעבר שלהם לזוגיות חדשה. זכרון החוויה של הזוגיות הכושלת מגביר את רמת המודעות שלהם להבדל בין שני הערכים, המיני והרגשי. באין מספיק מודעות, קיים חשש שהגורם העיקרי למשיכה בין בני הזוג לא יאפשר מערכת זוגית תקינה ויציבה.

שכיחה מאוד בחירת בני זוג בה אישה בוחרת גבר שמייצג את דמות אביה, ולחלופין, גבר בוחר אישה המייצגת את דמות אמו. רוב האנשים בוחר דמויות המייצגות את סביבת הבית המגדל – ההורים והאחים. למשל, אישה שחוותה את אמה כדמות דומיננטית מול אב פסיבי, תשאף לעתים לבחור בן זוג המייצג את מודל האב. גבר שחווה את אמו מובילה ואקטיבית מול אביו הפסיבי והמובל, לעתים ישאף לבחור בת זוג המייצגת את ערכיה של אימו. יש אנשים שבחירתם היא דווקא ניגוד לדמויות ההוריות. יש נשים שהזדהותן עם דמות האב הדומיננטי מביאה לכך שהן בוחרות בן זוג פסיבי מהן, ויש גברים שהזדהותם עם אימם האקטיבית והמובילה דוחפת אותם לבחור אשה פסיבית ומובלת.

מה גורם לגבר, שחווה בילדותו את נוכחותה הדומיננטית והמובילה של אימו, לבחור באשה דומיננטית ומובילה? ומה מכוון אישה, שבילדותה חוותה את אימה כדמות הדומיננטית בבית, לבחור בגבר מובל? החיים בבית המגדל בונים ומעצבים מערכת רגשית ותפקודית הנושאת איזון ערכי מגדרי. המרכיב העיקרי באיזון זה הוא שמכווין את האדם אל בחירת בני הזוג. כך, ילד שהאיזון הערכי מגדרי שלו מכיל מימד ניכר של ערכים נשיים, יבחר בבוא העת אשה מובילה. ילדה, שהאיזון הערכי מגדרי שלה מכיל מימד ניכר של ערכים גבריים תבחר בבוא העת בן זוג מובל. זהו הקוד העיקרי המאפיין את היבט הבחירה והוא מלווה את מרבית הגברים והנשים בבואם לבחור בני זוג.

 

יש נשים וגברים שבוחרים בני זוג שאינם ניתנים להשגה מבחינה רגשית. למשל, אשה תעדיף גבר מרוחק ולא מושג מאשר גבר נדיב ורגשי, וגבר יעדיף אשה קשה ולא רגשית על פניה של אשה רגשית ורכה. הם חשים מתח חיובי בנסיון העיקש להשיג את תשומת ליבו ולזכות בעמדתו הרגשית של בן הזוג. המחשבה "ככל שהיא בלתי מושגת כך היא יותר אטרקטיבית בעיני" היא הקוד שמלווה רבים, המעדיפים בני זוג המעניקים להם רגש והתייחסות מסויגים. במרכז חייהם יש מוטיב אחד קבוע וברור: הם יעסקו כל חייהם בציפייה לקבל רגש והתייחסות מבני זוגם. דינמיקה זו ממקמת אותם בעמדה נחותה, אותה חוו בבית המגדל.

אחד מתעתועי הנפש השכיחים אצל הפרט המחפש בן זוג הוא המפגש המכוון כמו שידוך או מפגש הנושא מאפיינים משדכים כמו 'האחות של החבר' או 'האח של החברה הטובה'.

גבר יכול להתאהב ולהתחבר לאחותו של החבר הטוב שלו גם אם היא אינה מתאימה לו. אשה יכולה להתחבר לקרוב משפחה של חברה טובה גם אם אינם מתאימים. למשל, בחורה בת עשרים וארבע שהתאהבה באח של החברה הטובה שלה. הדבר שהביא אותה לרצות להתחבר אליו, הוא שכבר שנים היא רגילה לפגוש אותו בבית של חברתה ונעים לה הרעיון שהיא תהא זוגתו של האח של חברתה. הדבר קורה לאנשים רבים, שהנסיבות מקדמות את מימד החיבור, אף על פי שחיבור זה לא היה מתקיים אם אדם זה לא היה מוכר וקרוב נסיבתית.

לשידוך עם אדם זר, שהפרט לא פגש או הכיר קודם, יש ערך ניכר של "מקדם קשר". השידוך מכיל מתח חיובי ופנטסיות שאינם בהכרח מתקיימים במפגשים רגילים. כשמתארים לנו עד כמה המשודך הוא חיובי ומעלותיו ניכרות, אנו מוסיפים לו תכונות פנטסטיות משלנו ומעצימים את דמותו ואת ערכו בעיננו. המתח סביב השונה, הלא ברור ואף הלא מוכר, דוחף אנשים לפגוש ולהתחבר עם דמויות שאינן מתאימות לאופיים.

גם התכתבות דרך האינטרנט או צ'אט ברשת יכול להוביל לחיבור ולהתאהבות בדמויות שלא היו אטרקטיביות ומתאימות אילו המפגש היה באירוע חברתי או במקום המאפשר מפגש פרונטלי. מפגשים אמצעיים אלה, מאופיינים בפנטסיות המעצימות את דמותו של בן הזוג הווירטואלי ומקנים לו תכונות ומאפיינים אישיותיים שעל פי רוב אינם תואמים את מה שבפועל נמצא המציאות.

יש נשים וגברים הזקוקים לבן זוג נחות ונזקק כדי שהם ירגישו שקיומם מוערך, בן זוג נחות הזקוק להם כדי להתקיים רגשית ותפקודית. עמדת "האחות הסיעודית" כלומר עמדת בן זוג השואפת להיות מטפל ותומך תמידי בשותף הנזקק לו, משרתת רבים החשים מועצמים בתפקידם כמטפלים-תמידיים.

נחיתות רגשית ועמדתית מובילה גברים ונשים לבחור בן זוג מולם יישארו לחוש נחותים, או במקרים מסוימים הם יבחרו בני זוג נחותים מהם. גבר נחות יישאר נחות גם אם בחר בת זוג נחותה ממנו ואשה תישאר נחותה גם אם בחרה גבר נחות ממנה. נחיתות כזו אינה מובילה לחיים מאוזנים שכן הבחירה משרתת את מימד הנחיתות ולא את האפשרות להעצמה.

קיימת תופעה מוכרת ושכיחה בה האדם הנחות בוחר את מי שבחר בו. החוויה "הנה מישהו שרוצה ומעוניין בי" מהווה את השיקול והדחף לבחירה. יש נשים וגברים שחוו קשיים במציאת בן זוג, אם מפאת עמדתם הנחותה והלא אטרקטיבית ואם בגלל מציאות חיים עמוסה שלא אפשרה מפגשים חברתיים. אנשים אלה לעתים יתחברו למי שירצו ושיבחרו בהם, על אף שבני זוג אלה אינם מתאימים להם. כך מוצאים את עצמם לא מעט אנשים בקשר זוגי לקוי שנוצר רק בגלל "שבחרו בהם". חוסר ההתאמה הזה בולט וניכר בהתנהלות הרגשית והתפקודית של ביתם ושל משפחתם.

הבחירה הרציונאלית משרתת גברים ונשים המעדיפים נוחיות עמדתית וכלכלית על פני חיים רגשיים ומשרתת גם את אלה שחשים שהם מחמיצים את שעתם וחוששים שיישארו לבד. התחושה "שיותר טוב להיות איתו מאשר להישאר לבד" מלווה רבים שלא האירה להם דרכם הזוגית, והם נדחפים לבחור בן זוג לא מתאים. יש גברים ונשים שבחרו בני זוג מצליחים ועשירים. חוסר ההתאמה הרגשית לא הפריע להם, שכן המרכיב הקיומי-כלכלי היה הרציונאל והשיקול המרכזי בבחירה.

הטבע האנושי אינו מכיל בהכרח אידיאלים רומנטיים ולא תהיה זו הפתעה גדולה אם נטען שמרבית מהאנשים היו בוחרים ומעדיפים את ההיבט הכלכלי קיומי על פני זה הרגשי והרומנטי. ההיבט הכלכלי אף נושא מימדים של תעתוע נפש: בחורה שאינה נחשבת לנאה, תהפוך למושכת ומיוחדת אם יתברר שיש לה מעמד חברתי גבוה, ובמיוחד כאשר יתגלה שהיא עשירה. גבר שאישיותו ומראהו אינם מושכים, יהפוך לגבר נחשק כאשר יתגלה שהוא עשיר.

מה דוחף אשה להינשא לגבר מבוגר ממנה בשנים ומה דוחף גבר להתחבר לאשה המבוגרת ממנו? להוציא את השיקול הקיומי כלכלי המלווה לעתים את בחירת בן הזוג המבוגר יותר, רוב בחירות בני הזוג המבוגרים נושאים אופי של פיצוי מול המודל האבהי או האימהי. נשים שחוו חסר בדמות אבהית עשויות לבחור גבר המבוגר מהן בשנים. כאשר הדבר נוגע לעולמו של הגבר, המצב שונה מעט, שכן לסביבה התרבותית חוקים ונורמות. בחברה המערבית שכיח ומקובל יותר שגבר בוחר אשה צעירה ממנו ואישה, גבר מבוגר ממנה. נורמה זו אינה מגבילה את כלל הגברים הזקוקים לפיצוי על עמדה אימהית חסרה או לקויה המתחברים לנשים מבוגרות מהם מהטעם הזה.

יש גברים ונשים שבפנטסיה שלהם הם מתחברים ובונים תא משפחתי עם בן זוג חריג בנוף התרבותי שלהם. זה יכול להיות בן זוג מלאום אחר, בעל צבע עור שונה, שייך לדת שונה, בעל מראה שונה, בעל מקצוע ועיסוק חריג, ועוד. עבור חלק מהאנשים בחירה בדמויות אטרקטיביות, מהחריג ומהשונה, מפצה על חסכים רגשיים ועמדתיים אף שחיבור זה אינו מובן ומקובל על הסביבה הקרובה והחברה בכלל.

קיימת תפיסה הגורסת שבחיבור בין שני קטבים קיימת שאיפה לשוויון, ולאחר שלב החיבור, רק אחד מוביל. כך, במפגש בין בני זוג, רק אחד מהם יהיה הדמות המובילה בבית. הקביעה שרק אחד מבני הזוג מוביל מעוררת כעס ומחלוקת, ומעלה שאלה, מדוע שניים לא יכולים להוביל?

כשם שאין שניים אוחזים באותו זמן בהגה, הרי שבזוגיות אין הובלה משותפת באותו זמן. אמנם יש אפשרות לערוך לוח תורנויות נהיגה שיאפשר לכל נהג לנהוג פרק זמן שווה, אך בזוגיות אי אפשר לנהל לוח תורנויות הובלה, והסיבה לכך היא שהמפגש בין שתי העמדות הרגשיות והאישיותיות, של הגבר ושל האשה, יוצר באופן טבעי דמות מובילה אחת. דמות זו תהיה הדומיננטית בקשר הזוגי ותשפיע על ההתנהלות הרגשית והתפקודית של הזוגיות והמשפחה.

מתי יוכל תפקיד ההובלה לעבור מבן זוג אחד לאחר? רק אם בן הזוג המוביל יעבור סוג של משבר המשנה את מעמדו ואת עמדתו מול בן הזוג, ומול החברה בכלל. במצב זה בן הזוג שהיה מוביל יהפוך למובל וחילופי התפקיד יהיו קבועים.

יש הבדל בין הובלה אקטיבית ובין הובלה פסיבית. בהובלה אקטיבית, הצד המוביל הוא גם הצד הפעלתן שעושה ופועל באופן ניכר. בהובלה פסיבית, הצד המוביל הוא הצד שאיננו עושה ופועל באופן ניכר. יש שלושה יחסים בין מוביל למובל:

- מוביל אקטיבי עם מובל אקטיבי

- מוביל אקטיבי עם מובל פסיבי

- מוביל פסיבי עם מובל אקטיבי

המצב בו המוביל פסיבי וגם בן הזוג פסיבי, על פי רוב לא מתקיים, שכן היבט ההובלה מחייב אקטיביות של אחד הצדדים. בלעדיו, לא תהיה תנועה.

הובלה והנהגה בזוגיות הם היבטים טבעיים וטריוויאליים, ואף חיוניים, להנעת המערכת הזוגית והמשפחתית. לניהול נכון של הובלה והנהגה דרושה מודעות עצמית גבוהה והכרה בתוצרים של כל אחד משלושת יחסי ההובלה, וכן יכולת ויסות עצמי כדי לנהל אותן בפועל.

למתבונן מהחוץ, לא תמיד ברור מי הדמות המובילה בזוג מסוים, כי כל אחד מבני הזוג פעיל בתחום ובנושאים עליהם הוא מופקד. אולם, פעלתנות אינה מצביעה בהכרח על הובלה. הובלה אין פירושה עריצות ואין היא בהכרח בעלת היבט שלילי. הובלה יכולה להיות תכונה חיובית, המאפשרת תנועה לשני בני הזוג. יתרה מזאת, באין הובלה ברורה, בני הזוג אינם מקיימים זוגיות בריאה המאפשרת התפתחות רגשית תקינה של המשפחה ושל הילדים.

לא כולם משכילים להוביל באופן חיובי ובונה. ישנם גברים דומיננטיים ומובילים שנהנים מתפקיד השולט והמנהיג ואין הם פועלים בתבונה הנדרשת לניהול הבית והמשפחה. יש נשים דומיננטיות שבעמדתן המובילה יש מנוף שלילי, המשבש את המרקם הרגשי של הבית, ובמיוחד של הילדים הזכרים. לעומתם, יש נשים דומיננטיות שבאישיותן ובתבונתן הניחו לבעלן להיות פעלתן ויוזם מבלי שעמדתן המובילה תוריד מערכו ומכבודו של בן זוגן, ויש גם גברים מובילים ודומיננטיים שבעשייתם ופועלם תרמו לעמדת האשה ולכבודה של ולהתפתחותו התפקודית והרגשית של הבית והמשפחה.

לעתים, בן הזוג המוביל יטען שהוא מייחל להיות מובל. יש גברים ונשים מובילים שטענו שבן הזוג לא יוזם ולא מוביל, והביעו את רצונם להיות מובלים. "אני מוכנה לוותר על ההובלה אילו הוא היה מוכן לקחת את התפקיד", היא אמירה שכיחה בהקשר הזה. אשה מובילה יכולה לטעון שהגבר לא מוביל והלוואי היה יוזם ומתכנן בילויים ועשיות משותפות. גבר מוביל יכול לטעון שהאשה לא יודעת להוביל והלוואי הייתה מסוגלת ליזום בקשר המיני או במטלות השונות סביב חיי המשפחה. למעשה, יש בלבול ניכר בין המושגים הובלה ויוזמה. אלה שלעתים מבקשים להיות מובלים, מתכוונים שהם רוצים שבן הזוג ינקוט ביוזמה בנושאים מסויימים. יוזמה איננה בהכרח הובלה. גבר מוביל לא יוותר על תפקיד ההובלה ואשה מובילה לא תהפוך להיות מובלת רק כי בני זוגם יזמו בילוי או דבר אחר.

לזמן אין כל תפקיד או משקל במגבלה המונעת יכולת לשחק. אי היכולת לשחק היא מגבלה רגשית, ועמוסת הגנות, המונעת קשר אינטימי רחב בין זוגות וקשר רגשי ומודל חיובי בין הורה לילד.

המשחק המשותף של בני הזוג לא חייב חכם ומורכב. למעשה, ככל שהמשחק שטותי יותר כך התוצר הרגשי גדול יותר, ומתרחבות האפשרויות לתקשר באופנים מגוונים. לשחק בזוגיות ולהשתטות הם ערכים חשובים ונדירים. לצערנו הם אינם באים לידי ביטוי בחייהם של זוגות רבים.

על מה מתכתשים בני זוג? כמה זמן דרוש להם כדי 'להתקרר' ולהתפייס? המפגש והחיים בבית אחד מייצרים לבני הזוג מרחב עשיר למריבות וויכוחים, החוזרים על עצמם ושוחקים את הקשר הרגשי ואת אווירת הבית. הזמן הדרוש לרגיעה ולהתפייסות הוא אינדיבידואלי, אולם המכנה המשותף בין זוגות רבים , הם אינם יודעים ואף לא מסוגלים להתפייס סמוך לזמן המריבה או לויכוח. יש זוגות שלאחר מריבה לא מדברים ביניהם שבועות. יש גברים ונשים שזקוקים למספר חודשים עד לפיוס.

מריבות וויכוחים הם סימפטומים של הפער בין המאפיינים האישיותיים הפסיכופתלוגיים של בני הזוג. בדרך כלל, הנושאים עליהם מתווכחים ומתכתשים זוגות הם מגוחכים, עלובים וחסרי חשיבות אמיתית. למרבה הצער, זוגות מוכנים להקריב את הקשר ביניהם בהצדקות סובייקטיביות של הנושאים עליהם הם חולקים.

איך מתנהלים ומקיימים בית סביר כאשר בני זוג והורים אינם מתקשרים זה עם זה בגלל שטות זאת או אחרת?

לכל זוג ישנם קודים של מריבות וקודים של פיוס. מרבית הזוגות פועלים לפי אותם קודים המפעילים ויוצרים מריבות, למשל, "מה שציפיתי ולא קיבלתי", או "מה שנעשה לא מוצא חן בעיני כי אני חושב אחרת". למעט זוגות היכולת לעדן את מימדי ההתנגשות והמריבה מבלי שיהיה צורך בתהליכי פיוס ממושכים.

מה הוא הקנס הכפול? אחת התופעות השכיחות בין בני זוג היא המצב בו אחד מבני הזוג פוגע באחר, ובן הזוג הנפגע צריך לפייס את הצד הפוגע. למשל, האישה מעירה לבן זוגה שהתייחסותו אליה באירוע מסוים הייתה מעליבה. הוא, במקום להתנצל מתכנס בתוך עצמו ומקרין כעס וריחוק. לא די שהעליב אותה באירוע המקורי, כעת הוא כועס על שנעלבה והעירה לו על כך. תופעה זו קרויה 'הקנס הכפול'. זו התחושה המלווה את הצד הנפגע, שנאלץ לפייס את הצד הפוגע. משמעות הקנס הכפול היא שהצד הנפגע "נקנס" פעמיים, פעם בעת הפגיעה בו ופעם בעמדה הכעוסה של הצד הפוגע המחכה שיפייסו אותו.

איך מתפייסים? כדי לעדן ולרכך את מימדי הויכוח, כדאי לכל צד להתייחס אל עשייתו השלילית באופן לא פרופורציונאלי, המגדיל ומעצים את חלקו, ואף לתבל את התייחסותו בהומור ובהלקאה עצמית. למשל, גבר שאשתו טוענת שהוא פוגע בה בכך שהוא לא מברר ושואל איך עבר עליה יום העבודה ומה שלומה בכלל, נוהג להתגונן ולכעוס. בהתייחסותו זו הוא גורם למריבות חוזרות ונשנות. בויכוח הבא בינו לבין זוגתו על אותו נושא ממש ינסה לשנות גישה ולהעצים את מימדי פגיעתו ויאמר לה שהוא מרגיש מאוד לא נוח שהוא פוגע בה, שהוא לא בסדר ושמגיע לו עונש חמור ביותר! ההתייחסות ההומוריסטית השונה והלא שגרתית תפוגג עד מהרה את המתח והתקלה תתוקן ללא מריבה ונזק מתמשך. בדרך פרדוקסאלית זו מתפנה הזוג, ובמקום לפתח מריבה, ממשיך לנהל את שגרת חייו ללא מתח. רצוי, כמובן, שבן הזוג ישים לב לרגישויות בת הזוג, וינסה לפגוש את צריכה, להבא.

דרכים נוספות לשיכוך מהיר של מריבות. פעמים רבות הבעיה במריבות היא שכל צד מגן על עמדתו במקום לדאוג ולטפל בעמדתו הנפגעת של הצד השני. אילו בני זוג היו נמנעים מלהתגונן ומלתקוף חזרה, והיו דואגים לבל ירגיש הצד שני שלא בנוח במהלך המריבה, כנראה שמימדי המתח היו קטנים משמעותית, ואף לא היה צורך בפיוס. בנוסף, למריבות ולוויכוחים לא יהיה משקל שלילי ניכר בחיי הזוגיות והמשפחה אם שני הצדדים, הגבר והאישה, לא יחכו שהצד השני יפייס ויתנצל קודם, אלא היו ימהרו הם להרגיע ולהתנצל בעצמם.

יתרה מזאת, התחזוקה הזוגית דורשת משני בני הזוג לברר ביניהם אם בשגרת החיים נעשתה פגיעה ולתקן את נזקיה, גם אם זעירה היא. כולנו לוקחים כמובן מאליו שכל שאנו עושים הוא נכון, ראוי וטוב. אנו פחות נותנים את הדעת על הפגיעה שלנו בזולת, ובעיקר באלה חיים לצדנו, ואפילו שלא התכוונו לפגוע בהם. בירור ותיקון שגרתיים הם היבטים הכרחיים לתחזוקה נאותה של הזוגיות. כך, אחת למספר שבועות, וברגעים של אינטימיות, בן הזוג יברר אצל שותפתו לחיים "האם עשיתי דבר שפגע? האם פעלתי לא נכון?". באופן הזה יאפשרו לבן הזוג לאוורר ולהביע את הקושי שלו, מבלי לחכות להתפרצות הבאה.

זוגות שמתווכחים ורבים בתדירות ובעוצמות גבוהות יעשו חסד עם עצמם, עם זוגיותם ועם משפחתם, אם ישכילו להבין את עצמם, מה הוא המטען אותו הם נושאים מילדותם ומהבית המגדל שלהם, שמשפיע על אופן התנהלותם והתייחסותם בהווה. עזרתו של איש מקצוע חיונית והכרחית לתהליך ההבנה והטיפול.

הקשר הזוגי הוא מערכת רגישה הדורשת תחזוקה מתמדת. במערכת יחסים זוגית לא מתוחזקת – כשאחד מבני הזוג לא פועל בדרך בה הוא מצופה, או כאשר בן הזוג איננו ממלא אחר הצרכים של האחר – נוצר חוסר איזון, היוצר מרחק, כעס ואף דחייה. לעומת זאת, במערכת יחסים מתוחזקת תדיר, בעת תקלה או ויכוח מאגר הקרדיט העומד לרשות בן הזוג יפצה על היעדר תפקוד נאות נקודתי ויאזן את מימדי התקלה.

לא מעט בני זוג טוענים שהם אינם "מורשים" להיות חולים ושאסור להם להיות עייפים כי בן הזוג אינו יכול להכיל את עמדתם הפסיבית, תוצר זמני של העייפות או של המחלה. כשיש קרדיט אפשר ו"מותר" להיות עייפים או חולים ועמדתו של העייף והחולה לא יפגעו. כשיש קרדיט מותר לבן הזוג ליטול פסקי זמן מהמטלות והחובות מבלי שיגרע מערכו ומכבודו. כדי לשמור על קרדיט גבוה, דרושה מידת תפקוד גבוהה של בני הזוג בזמן שגרה.

מי שחווה את בגידה בקשר זוגי יודע שיישא תחושות קשות כל חייו. תחושת הבגידה מכילה היבט של נטישה – מי שנבגד גם ננטש. גם אלה שסלחו והמשיכו בחייהם עם מי שפגע בהם, עדיין נושאים את צלקות הנטישה והבגידה.

בגידה אקטיבית ובגידה פסיבית. בגידה יכולה להיעשות בשני מישורים, במישור האקטיבי, כלומר במציאות הממשית, ובמישור הפסיבי, כלומר בדמיון. במישור האקטיבי, הפרט מנהל קשר פיסי ורגשי מחוץ למסגרת הזוגית שלו. יש קונצנזוס רחב באשר לרמת הפגיעה והנזק שגורם מישור זה. במישור הפסיבי, הפרט מנהל קשר מדומיין, מיני ורגשי, מחוץ למערכת הזוגית שלו. מישור זה לא תמיד נתפס בחברה כבגידה ממשית, אך למעשה הוא נחווה על ידי הצד הנפגע כבגידה פוגענית והרסנית.

האם בני אדם מסוגלים להיות נאמנים? תשובתנו היא לא. אכן, לא כולם בוגדים באופן אקטיבי, אך כולם – ונדגיש – כולם, ללא יוצא מן הכלל, מנהלים קשרים וירטואליים מיניים ורגשיים עם דמויות זרות, אקראיות או קרובות. זה יכול להיות בחלום בעל גוון מיני, עם דמות החולפת לנגד העיניים שאיתה אנו מנהלים סוג של מגע מיני דמיוני, או במחשבות מיניות על דמויות שונות. בזמן האוננות גברים ונשים נעזרים בדמויות וירטואליות, או בדמיון דמויות ממשיות, כדי להגביר את רמת הגירוי. יש אף את אלה שבעת קיום יחסי מין עם בן הזוג נעזרים בדמיון דמויות שונות, וירטואליות או ממשיות, המחליפות את דמותו של בן הזוג.

לא מעט משברים פרצו אצל זוגות בגלל שבן הזוג "נתפס" מציץ על דמות חולפת. להצצה זו אופי ברור וניכר. המציץ מתנתק לרגעים מחברת בן הזוג שלצדו, ומנהל קשר דמיוני עם האובייקט שנלכד בעיניו. כאמור, אלה שפגשו את טעם הבגידה המדומיינת של בן הזוג, חשים נבגדים לכל דבר.

יש אנשים שאינם מסוגלים לנהל חיים יציבים לצד בן זוג אחד. הבגידה האקטיבית והבגידה הפסיבית הן חלק בלתי נפרד מהתנהלותם. אנשים אלה חוו בילדותם חסכים רגשיים ופיסיים שונים, לרבות היעדרות של הורה מחייהם. לא כולם משכילים ולא כולם מסוגלים להכיר בערך השלילי של הטבע האנושי לבגוד. ההכרה שהמימד ההרסני של הבגידה קיים בכולנו עשוי להוביל להכרה בצורך לבקר את עוצמות הדחף לבגוד. הכרה זו עשויה לעודד את הפרט ללמוד כיצד למתן ולעדן את הצורך הפתולוגי בבגידה, להילחם בתופעה ולמזער נזקים.

הזהות של הפרט במערכת הזוגית. הזהות של הפרט במערכת הזוגית יכולה להישען על הזהות הזוגית או על הזהות האישית. יש אנשים הנושאים מנטליות ואופן התנהלות המסמנות שהם אינם מחויבים או שייכים לחיים זוגיים, בין אם הם נמצאים בקשר זוגי בין אם לאו. גישתם ועמדתם הבלתי מחייבות אל הזוגיות נבנית עוד בשלבי גיל ההתבגרות ומלווה אותם גם כשהם מגיעים לקשר זוגי. למעשה, הזהות הזוגית היא ערך פסיכופתולוגי – קיבעון רגשי – המלווה את הפרט ומעצב את התייחסותו, את אופן התנהלותו ואת רמת מחויבותו לקשר הזוגי. ההיבט הפסיכופתולוגי האנושי הדוחף "להציץ" החוצה יטה לעתים קרובות את הכף לכיוון הזהות האישית בה הפרט חש שברגע צאתו מהבית הוא נקי מכל מחויבות לזוגיותו. 'לחיות עם ולהרגיש בלי' היא גישה וההתנהלות המלוות לא מעט גברים ונשים, המנהלים חיים מפוצלים. בבית הם חיים במסגרת זוגית, ובחוץ הם חופשיים ופנויים.

אחד הכלים המסייעים לעדן את התנהלותנו, הפוגעת במערכת הזוגית, הוא ההגדרה המתוקנת של היבט הזהות בזוגיות. יש אנשים שעם היציאה מהבית ליום עבודה, עוברים מעמדה של בן זוג והורה לעמדה של פרט פנוי ללא כל מחויבות למקום ממנו יצאו. הרבה גברים ונשים מנהלים חיים דואליים, דיסוציאטיביים – עמדה אחת בבית ועמדה שנייה בחוץ. העמדה מחוץ לבית מנותקת ושונה מעמדת הפרט בבית.

עבודה עצמית רבה נדרשת מהפרט כדי לשייך את עצמו לזהות הזוגית בה הוא מתנהל. עבודה שתוביל אותו לאמץ עמדה שבמרכזה ההכרה שעם צאתו מהבית החוצה הוא עדיין חש את זוגיותו, ואת מחויבותו אל משפחתו, ותחושה זו מלווה אותו לכל מקום.

אפשר לדמות את המורכבות של זהות הפרט מול זוגיותו ומשפחתו לקשר בכבל גמיש. בצאתו מחוץ לבית הכבל קושר ומלווה את הפרט בדרכו.. יש מי שקשור בכבל ארוך וחזק, שלא נקרע גם כשהוא מרחיק ממשפחתו, ויש מי שאורכו ואיכותו של הכבל הקושר בינו לבין הבית מביא לכדי קריעתו של הכבל עם התרחקותו מזוגיותו וממשפחתו.

נושא הזהות ורמת הדחף להציץ החוצה אינו נושא לדיון ישיר בין בני הזוג. הניסיון לברר ולבדוק עד כמה בן הזוג שבוי ועסוק בעולם שמחוץ למערכת הזוגית שלו, עלול להזיק שכן חשיפת המחשבות הכמוסות של בן הזוג יכולה לערער את הקשר. זהו היבט מורכב ורגיש ונכון שהפרט יתייחס אליו ברמת האינטרה, כלומר בינו לבין עצמו בלבד, או בתוך תהליך טיפולי אישי.

רמת המודעות לערך ולחשיבות הזוגיות והמשפחה מול הנזק שיגרם בהתנהלות לא אחראית, או בשיתוף לא אחראי, מהווה בתהליך טיפולי מנוף, המטה ומכוון את עמדתו של הפרט אל ביתו, אל זוגיותו ואל משפחתו.

דבר אכזרי מתרחש אצל חלק מהזוגות. הזוגיות, שאמורה לאפשר תהליך התפתחותי חיובי המסייע לשני בני הזוג לצמוח אישית, הופכת למקום בו צד אחד מתפתח ואילו הצד השני נסוג. מתי תהליך כזה מתרחש? אצל זוגות מסוימים שבתחילת הקשר לא נתנו את דעתם למידת ההתאמה ביניהם. לאחר ש"הקסם" הראשוני פג, אחד מבני הזוג מתפנה לפיתוח עמדתו ועולמו ואילו האחר נותר במקום בו אינו מתפתח. נשים רבות נסוגו לאחר שזוגיותן שקעה בשגרת החיים: הבעל יצא לעבודה, פגש חֵבְרָה והמשיך להתפתח, ואילו האישה נותרת בבית לטפל בילדים. במקרים הפוכים, האישה צומחת ומתפתחת ואילו הבעל נותר מאחור: היא פנתה ללימודים ומשסיימה זוכה במשרה מכובדת. בן זוגה נשאר במשרתו והפערים ביניהם גדלים והולכים.

זוגיות טובה ויציבה, התורמת לאיכותה של ההורות, אינה יכולה להתקיים במקום בו צד אחד נע קדימה ואילו האחר נשאר במקומו. למעשה, כאשר רק צד אחד מתפתח אינטלקטואלית או מקצועית השני אינו נשאר במקום אלא נסוג לעמדה נחותה, הן מול בן הזוג והן מול עצמו והחברה בכלל.

זוגיות המאופיינת בפערים ניכרים בתנועה ובהתפתחות של בני הזוג אינה מתפתחת וצומחת גם אם אחד מבני הזוג "עלה לגדולה". מי שנע קדימה וצומח מוטב שידחף ויתמוך בצמיחתו ובהתפתחותו של בן הזוג. כולם ירוויחו מזה.

פעמים רבות שומעים אמירות של פרט על בן הזוג: "הוא אבא טוב, אבל בן זוג..."; "הוא איש טוב, אבל לא מתפקד רגשית"; "היא אימא טובה, אבל... ". מקורן של אמירות מלאות תסכול אלה בעמדה מפוצלת מול בן הזוג, עמדה שהיא גם מעריכה וגם דוחה ולא מסופקת. כיצד עמדה כזו נוצרת? בחירת בן זוג היא דבר מורכב. בתהליך בחירת בן זוג אנו קודם 'משלמים מסים' לעמדה הפסיכופתולוגית, המכילה קיבעונות, חסכים, נחיתות והגנות המונעות תפקוד רגשי רחב והתנהלות תקינה בכלל. צרכינו ובחירותינו מתוך העמדה הפסיכופתולגית יוצרים עם הזמן עמדה מפוצלת מול בן הזוג, בה הפרט מעריך ונהנה מצדדים מסוימים באישיותו ובעמדתו של בן הזוג, הנוגעים בעיקר לתפקוד טכני או לעמדה הורית, ודוחה או לא מסופק מצדדים אחרים שבו, ובעיקר אלה הרגשיים המשפיעים על תפקודו האינטימי והמיני.

משקלו השלילי של ה"אבל", המודגש באמירות לעיל, מסמן חיי זוגיות ומשפחה מסויגים ולא מספקים. רבים הזוגות החיים כך; מעטים פונים לקבל עזרה בשלב שעוד ניתן לסייע ולשפר את יכולות התפקוד בקשר הזוגי.

פעמים רבות מגיעים אלינו הורים כדי שנטפל בילד שלהם, ורק בו. אבל איך מטפלים

בילדים מבלי להתייחס לסביבת הבית המגדל כלומר ההורים ומשפחתו של הילד?

אנו סבורים שאי שאפשר לטפל בילדים בלי ההתייחסות למערכת החיים הכוללת של הילד. נניח שאנו מטפלים מצוינים, ונעשה נס, ונצליח לטפל בילד. לאן הילד יחזור אם לא לביתו, להוריו ולסביבתו המגדלת? איך הילד יוכל לשמור על הישגיו בטיפול אם סביבתו נותרת ללא שינוי? מה הטעם ומה ההיגיון להטיל על הילד את כל האחריות למצבו? איך אפשר להתעלם מאחריותה וממשקלה של המשפחה? איננו מדברים במושגים של אשמה, כי אם על אחריות.

מעולם לא סייענו לילד או לנער מבלי לגייס, ולו חלקית, את הוריו. לרוב, הילד מאפשר תיקון ובדק בית אצל ההורים. כך, רוב הפניות שהתחילו בבקשה לסייע לילד, עברו לטיפול זוגי בהוריו. אחד ההורים שהביא את ילדו לטיפול אמר "באנו בגלל הילד – נשארנו בגלל הזוגיות". הורה אחר תיאר את השינוי שהתחולל אצלו, מגישה שהחלה בטענה "יש לנו בעיה עם הילד" להבנה שהילד מסמן:"יש לי בעיה עם ההורים".

לעומתם, יש הורים שמנסים להסביר שהכל בסדר בבית ושהכל בסדר בזוגיות, זה רק הילד שיש איתו בעיה, לא להם. יש גם כאלה שמטילים את האחריות על בן זוגם. האישה מאשימה את האב, והבעל מאשים את האם. הגדילה לעשות אם אחת, שבפגישתנו הראשונה דרשה "טפלו לי בילד ואל תיכנסו לי לזוגיות". חשוב לזכור שילדים "קשים" באים בדרך כלל מבית קשה ומחיים בסביבה קשה. ילדים משקפים את סביבתם המגדלת גם אם עובדה זו איננה נוחה להוריהם.

הקשר האינטימי והמיני של ההורים הוא הבסיס להתפתחותו הרגשית של הילד. הורים המביאים את ילדם לטיפול חייבים לבחון את טיב ואיכות הקשר האינטימי והמיני ביניהם, משום שאין טיפול היכול לסייע לילד ללא מצע רגשי תקין של סביבת הבית המגדל. מצע זה הוא תוצר ישיר של הקשר הרגשי התקין בין ההורים. ילד שסביבתו המגדלת איננה מתפקדת רגשית באופן תקין ומספק, ייתקל בקשיים גדולים עם הגיעו לגיל ההתבגרות. אז הרבה יותר קשה ומורכב לסייע, הן לילד והן לסביבתו המגדלת.

הורים נתקלים בקשיים, למשל עם ילד בן שמונה או תשע. הם חייבים לקבל סיוע מיידי ולא להמתין עד "שזה יעבור". נכון, ישנן בעיות שחולפות עם הזמן, אך רוב הבעיות אינן נעלמות, וגם אם שככו מעט, הן תופענה בהמשך התפתחותו של הילד, ובמימדים גדולים יותר.

פצע ברגלו של הילד מגליד במהירות. בעיה רגשית אינה מגלידה בקלות. באין טיפול מתאים והתייחסות רחבה, הפצע הרגשי רק גדל ומעמיק.

היתרון בעבודה עם סביבת הילד הוא שהילד לא חייב לדעת שהוא בתהליך טיפולי. לעתים רבות מוטב שכך. העבודה עם הוריו מאפשרת תיקון במערכת המגדלת מבלי לתייג את הילד, ואף מצמצמת את מימדי התנגדותו לתהליכי שינוי.

לא כל הזוגות פונים לקבל סיוע. ליתר דיוק, רוב הזוגות וההורים אינם נעזרים בגורם מקצועי. מוסד הזוגיות ומערכת המשפחה מאבדים את איכותם ואת ערכם, ורק מעטים משכילים לעשות למען עצמם ולמען ילדיהם. איש לא מגיע מוכן ובשל לחיי זוגיות, הורות ומשפחה. כולם פועלים ומאלתרים לפי יכולתם. זה לא מספיק, זה לא מבטיח חיים תקינים ואיכותיים.

זוגות העומדים להינשא ולהקים משפחה, לפני שאתם גורמים לכם ולילדיכם נזקים אותם תתקשו לתקן, לכו לקבל ייעוץ, הדרכה וטיפול.   

                  

מי לא נתקל בחייו בחומה המפרידה בינו לבין קרוביו, שנקראת 'כסף'? מי לא פגש את סביבתו משתנה או מתנתקת ברגע שנושא הכסף עלה? האימרה, "חברים, חברים, עד הכיס", משקפת את משקלו השלילי של הכסף, הפוגע בחברות וביחסי משפחה. מתי אין לאדם בעיה עם כסף? כאשר אין לו בעיה רגשית. אז התנהלותו פשוטה ונדיבה.

אצל אלה המתקשים לכלכל את עצמם קיימת בעיה טכנית ופונקציונאלית – הרי אם אין כסף, לא משנה מה היא העמדה הרגשית – עדיין המציאות הקשה מצביעה שאין כסף. אנו מתייחסים כאן למי שמצליחים, גם אם בעמל רב, להתנהל כלכלית באופן סביר.

האנשים הנושאים גישה מורכבת לכסף נוטים להסביר את התייחסותם, המסוייגת והלא-נדיבה, במציאות כלכלית מורכבת. אך נמצא שבבסיס ההתייחסות הפונקציונאלית-לכאורה שלהם, יש מקום רגשי מורכב המכיל חסכים, נחיתות, חסר בביטחון עצמי ועמדה רגשית לקויה.

ההתייחסות המורכבת לכסף באה ממקומות של היסטוריה אישית, לצד מבנה אישיות מולד. בהיסטוריה האישית שלהם יש אוסף חוויות ילדות, המאגד חסכים חומריים והתייחסות נוקשה של הבית המגדל לכל מה שכרוך בחומר ובכסף.

בבואו אל הזוגיות, הפרט מביא עימו – לא רק יכולות תפקוד רגשי, כמו אינטימיות ומיניות – אלה גם גישה ועמדה מול היבטים חומריים, שבמרכזם ההתייחסות וההתנהלות עם נושא הכסף. ההתייחסות אל הכסף, אל האינטימיות ואל המיניות מקורה במוקד אחד, העמדה הרגשית. יש אנשים המנסים לתרגם את עמדתם הרגשית לכסף, להתייחסות פונקציונאלית וטכנית - הם מעניקים חומר וכסף לקרוביהם, ובכך הם פוטרים עצמם מנתינה רגשית. היכן שקיימת גישה מורכבת לכסף – הבאה לידי ביטוי בקושי 'לבזבז' על בילוי, על מזון ולהוציא כסף בשגרה על אחזקת בית, על בגדים, ועוד, וכן מעקב אובססיבי על 'כל שקל שיוצא מהכיס' – שם גם נמצא שיש בעיה של אינטימיות. כך, אצל רוב הזוגות שהגיעו לקבל סיוע פסיכותרפי בעת משבר זוגי, נמצאו קשיים בהתנהלות הכלכלית. תמיד נמצא צד אחד שנשא עמדה מורכבת כלפי הכסף, עמדה שלא פסחה גם על האינטימיות, על המיניות ועל העמדה ההורית שלו.