בית פונקציונאלי הוא מקום שבו כולם עושים את מה שצריך ונחוץ: בני הזוג מנקים, מכבסים, עורכים קניות, מבשלים אוכלים ביחד, מבקרים משפחה וחברים, הולכים להצגה או סרט טוב ויוצאים לחופשה בארץ ובחו"ל. ילדיהם של הזוג הפונקציונאלי לומדים גם הם 'לתפקד פונקציונאלית'. הם מסדרים את חדרם ותורמים לתחזוקת הבית. בבית הספר הם עושים את המוטל עליהם, מכינים שיעורי בית ומשקיעים בצורה ניכרת בלימודים. בניסוח עממי אפשר להגיד שבבית כזה, "הכל דופק כמו שעון", למעט דבר חשוב אחד, בבית הזה לא 'מתפקדים רגשית'.
בבית פונקציונאלי רמת האינטימיות נמוכה, רמת המיניות נמוכה, רמת התקשורת הרגשית עם הילדים נמוכה. אין בהכרח כי מישהו מבאי הבית חש חסר או חסך, שהרי כולם רגילים להתנהל פונקציונאלית ולא רגשית. בית פונקציונאלי הוא מקום שבו חיים בני זוג, שגם הם גדלו בבית פונקציונאלי. ילדיהם יגדלו ויקימו בית פונקציונאלי משלהם והציר ההתפתחותי הבין-דורי יכיל יכולות 'תפקוד טכני' גבוהות לצד יכולות רגשיות נמוכות.
מה רע בזה? ובכן אין רע כל עוד הילד שגדל בבית פונקציונאלי פוגש ומקים משפחה עם אישה שגם היא חונכה וגדלה על ברכי הפונקציונאליות, וילדיהם יפגשו בעתיד בני זוג פונקציונאליים. אבל מה קורה כאשר גבר פונקציונאלי פוגש אישה הזקוקה לתקשורת רגשית ולרמת אינטימיות גבוהה? מה קורה כאשר גבר זקוק לחום, רגש ואינטימיות, אך פוגש בת זוג המתפקדת רק פונקציונאלית? מה קורה כשילד החי בבית פונקציונאלי זועק ומשווע לרגש ולתקשורת נוספת מלבד תקשורת הטכנית?
בית פונקציונאלי אינו מזין ברגש, אינו מספק צרכים רגשיים ואינו מסייע להתפתחותם הרגשית של הילדים.
האם אתם מכירים נשים או גברים, שבכל פעם שפגשתם אותם או שוחחתם איתם בטלפון, הם נשמעו חולים או שהתלוננו שהם לא מרגישים טוב? התופעה הזו שכיחה אצל אנשים ש'העמדה הרגשית' שלהם מורכבת ומוגנת. במוקד ההיבט הפסיכוסומאטי המלווה תופעה זו, יש רגישות סומאטית המושפעת מכל ניואנס מנטלי. ההתמודדויות היום יומיות עם לחצים שגרתיים ולא-שגרתיים, מובילה את האדם בסיומו של היום לחוש שהוא חולה. העומסים שאותם חש האדם בהתמודדויות עם מצבי תפקוד ולחץ מול משימות פונקציונאליות, או עם מפגשים חברתיים, יוצרים חוסר איזון נפשי שאותו מבקש האינדיבידואל לשקם על ידי מצג של חולשה, עייפות ומגבלות גופניות אחרות.
אנשים שמערכת ההגנות שלהם מביעה באופן שגרתי את הטענות, "אני מצונן", או, "יש לי כאב ראש", אכן חשים על פי רוב את מה שהם טוענים. אך יש להבין שאת התחושות הגופניות הלא נוחות, 'הזמין' הפרט שהיה זקוק להן כדי לשרת את עמדתו.
כל ילד עובר חוויה של התחזות לחולה, הן בבית הספר והן בבית. גם מבוגר חווה אותה תופעה אנושית שכיחה, של שימוש פונקציונאלי זמני ב'דימוי ייצוגי' חולה. הדבר משרת מצב מסוים ואינו בהכרח חלק קבוע מ'הדימוי הייצוגי'. כולנו משתמשים בדמות החולה כחלק ממערכת האיזונים בכלל ומול החברה בפרט. ההבדל הוא בתדירות השימוש ומימד הפנמתה של דמות החולה 'בדימויי היצוגי'. 'התפקוד הרגשי' של ה'חולים' הקבועים לקוי בתפקודם כהורים ובתפקודם כבני זוג. במקומות שבהם אין הם מחויבים ל'תפקוד רגשי' גבוה כמו במקום עבודתם או במקום לימודיהם, הם עשויים לתפקד באופן שונה. כל אדם נושא עימו ערך חיסוני המושפע מאישיותו ומ'עמדתו הרגשית'. משקלו ויעילותו של 'הערך החיסוני' שונה מאדם לאדם והוא תלוי במידת רגישותו הפסיכוסומאטית של הפרט. רגישות זו גוברת ומועצמת אצל ה'חולים', שבאופן תדיר חווים את הרגרסיות הגופניות, שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מ'דימויים הייצוגי'. אנשים שרמת ההשפעה של הפסיכה-נפש, על הסומא-גוף, נמוכה, מפתחים ערך חיסוני גבוה, ואלה שגופם מושפע באופן ניכר ובולט מכל תנועה רגרסיבית נפשית, מפתחים ערך חיסוני נמוך.
'שייכות' היא הכרה בערך הקשר בין הפרט לבין עצמו ובין הפרט וסביבתו, הנושא מימדים שונים של איכויות וחשיבות. ערך ה'שייכות' החשוב ביותר הוא תחושת ה'שייכות' לעצמנו, למה שאנחנו, כלומר לגופנו ולמגדרנו המיני.
כולנו זקוקים לפחות לקשר אחד הנושא ערך 'שייכות' גבוה. לצדו של קשר זה, יש קשרים נוספים הנושאים מימד נמוך יותר של ערך 'שייכות'. מוקדי ה'שייכות' המרכזיים בחייו של הפרט הם סביבת הבית המגדל, ההורים, האחים, הדודים, בני הדודים וסביבת משפחתו האישית-בן הזוג והילדים. מוקדים נוספים הם סביבת הדת, השפה, החברה, התרבות, חברים, ידידים ומכרים, המקום הפיסי בו אנו חיים, הבית, השכונה והעיר, המדינה והארץ בה חיים, והייצוג השלטוני. סוגר את הרשימה, ערך ה'שייכות' שמאפיין את סגנון החיים.
הסביבה המשוייכת מעניקה לפרט תמיכה וגיבוי, ביטחון, שותפים לדרך וסעד חברתי. 'אני שייך', משמע יש לי מחנה התומך ומגבה אותי, 'אני לא לבד'. יש אלה שאינם חשים שייכים, לא לגופם ולא למגדרם המיני. יש אנשים שאינם חווים ערך 'שייכות' גבוה לסביבת הבית המגדל, או שבסביבה המגדלת, ערך ה'שייכות' הגבוה נחווה מול הורה או אח ולא מול שאר המשפחה. יש אנשים שערך ה'שייכות' הגבוה שלהם נחווה מול הילדים ולא מול בן הזוג, או להיפך. יש אנשים שערך ה'שייכות' הגבוה נחווה מול משפחתם לרבות ביתם המגדל, אך לא מול החברה.
כל אדם חווה באופן שונה את סביבותיו ואך טבעי הוא שסביבה אחת תישא עבורו ערך 'שייכות' גבוה מסביבות אחרות. אולם באין ערך 'שייכות' גבוה לסביבת המשפחה האישית, סביבות נוספות לא בהכרח מפצות את עולמו, גם אם הן נושאות ערך 'שייכות' גבוה. לעומת זאת, סביבת משפחה אישית הנושאת ערך 'שייכות' גבוה, מפצה על חווית ערך 'שייכות' נמוך מול סביבת הבית המגדל, החברה וסביבות אחרות.
יש אנשים שלהם קשר טוב עם סביבותיהם, לרבות עם הבית המגדל, המשפחה, העבודה והחברה, אך קשר טוב אינו בהכרח מעיד על חוויות 'שייכות' בעלות ערך גבוה. אפשר לנהל קשר טוב ולא להרגיש שייך. אפשר לתפקד באופן חיובי במקום עבודה ולא להרגיש שייך, אפשר לחיות שנים רבות במסגרת משפחתית אישית ולא להרגיש שייך.
לא מעט אנשים חיים בתחושה שסביבה זו או אחרת אינה נושאת ערך 'שייכות' מספק. לעתים, ערך 'שייכות' נמוך, עלול להביא את הפרט לידי משברים המאופיינים בתחושות של חוסר סיפוק ודיכאון. רמת 'שייכות' נמוכה, או אי 'שייכות', יכולות להתקיים גם במקום בו רמת ההגנות של הפרט מונעות ממנו לחוש שייך. למשל, במקרים בהם חש הפרט כי ההשתייכות לסביבה זו או אחרת מחייבת אותו לעמדה שאינה נוחה ומתאימה לו, הוא לא יאפשר לעצמו להשתייך לאותו הסביבה.
אי אפשר 'להכריח' אדם או להורות לו להעלות את רמת השייכות לסביבתו, אך תהליך פסיכותרפי המתיר או מעדן הגנות מסויימות, יכול לסייע לו להרגיש שייך יותר.
'הדימוי הגופני' הוא מימד הסיפוק וטיב הקשר של האדם עם גופו ומראהו. המשוב השלילי הנוצר מחוסר הסיפוק ממראה, גודל הגוף וצורתו, מביא לידי עמדה מוגנת ורגרסיבית המביאה ל'תפקוד רגשי ופונקציונאלי' לקוי. כשלאדם לא נוח ולא טוב עם גופו, כל חייו מתנהלים בתחושת חוסר סיפוק ואי נוחות מול החברה ומול עצמו. 'דימוי גופני' לקוי מונע מהאדם להיחשף בחברה, שכן המפגש מול חברה מחייב אותו להציג את גופו. באין האדם חש מרוצה ובטוח דיו בגופו, המפגש החברתי הופך למקום מאיים ולא נוח.
יש אנשים שאישיותם מפצה אותם על 'דימוי גופני' לקוי, ויש אנשים ש'הדימוי הגופני' מפצה אותם על אישיותם. 'הדימוי הגופני' הוא המרכיב החשוב ביותר בערך העצמי של האדם, ומהווה פיצוי ניכר ומאזן מול חוסר 'תפקוד רגשי' וחוסר 'תפקוד פונקציונאלי', אולם 'דימוי גופני' סביר אינו גורם המבטיח איזון נפשי תקין. למשל, מקרים בהם נשים נאות אינן חוות את ערכו המפצה של יופיין ומראה גופן כיוון ש'עמדתן הרגשית' נחותה. דוגמה נוספת, נערים נאים וחסונים חווים את נחיתותם בעת הרטבה מתמשכת, או במקרים בהם הם חיים בסביבה קשה הפוגעת בעולם הנפש שלהם ומשבשת את יכולתם ליצור קשרים חברתיים, במיוחד מול בנות המין השני.
'הדימוי הגופני' הוא אמנם המרכיב העיקרי והחשוב בעולמו של האדם, אך ללא הערכים האישיותיים המעלים ושומרים על ערכו של האדם במפגש מול החברה והמשפחה, 'הדימוי הגופני' לא מספיק לו.
'נחיתות פיסית', היא חווית הפרט את ערכם הנמוך של גופו ומראהו בעיני החברה ובעיני עצמו. היא תוצר ישיר של 'דימוי גופני' לקוי ואינה בהכרח תוצר השפעתו של הבית המגדל, להוציא היבטים תורשתיים.
'נחיתות רגשית', היא חוויה שבמרכזה ההכרה של הפרט באשר ליכולתו הדלה לתפקד רגשית ולהתנהל רגשית מול סביבה קרובה, וחברה בכלל. היא תוצר של 'דימוי גופני' נמוך או של 'עמדה רגשית' לקויה, המתפתחת בבית המגדל, ולעתים אף צירוף של השניים.
'הנחיתות הפיסית' ו'הנחיתות הרגשית', מתוחזקות ומועצמות במשוב של החברה לדמותו ולאישיותו של הפרט. לעתים, הפער בין 'הנחיתות הרגשית' ובין המראה הפיסי, גדול ומטעה. גבר יכול להיראות טוב אך הוא חש שערכו החברתי נמוך בשל נחיתותו הרגשית והתפקודית. לעתים קרובות, האדם שחש 'נחיתות רגשית', מפצה עצמו באמצעות השקעה במראה והופעה. ההבדל המהותי בין שני היבטים אלה הוא, ש'הנחיתות הפיסית' משליכה, משפיעה ומעצימה את 'הנחיתות הרגשית' באופן ניכר ובולט מהשפעתה של 'הנחיתות הרגשית' על 'הנחיתות הפיסית'.
נחיתות רגשית, נחיתות פיסית ובחירת בן זוג. מוכרת אמירה המיוחסת לחז"ל, "אמור לי מיהו חברך ואומר לך מי אתה". אמירה זו חלה גם על בחירת בני זוג. הפרפראזה, 'אמור לי מי בן זוגך ואומר לך מי אתה', משקפת את אישיותו של הפרט, הבוחר – על פי ערכו ועמדתו – את שותפו לחיים. בחירת בני זוג מתוך 'נחיתות פיסית' או מתוך 'נחיתות רגשית', מביאה לשיקוף ערך עצמי ולמשוב שלילי כשמביטים ובוחנים את ערכו של בן הזוג שנבחר. ההכרה, 'מה שבחרתי, מתאים למי שאני', מותירה אחריה תחושות קשות של החמצה ושל תסכול שמלוות את הפרט כל חייו.
מדוע אנו הולכים בצורה ובאופן שונה מהאחר? מדוע החזקת הגוף וההבעות הגופניות שלנו, אינן דומות לאחר? מדוע היציבה שלנו שונה? מדוע מזהים אותנו מרחוק לפי צורת ההליכה והנעת הגוף? לכל השאלות האלה יש אותה תשובה: ההיבט הגופני-סומאטי, המשקף ומייצג את המבנה הרגשי והאישיותי שלנו, ובהגדרה כוללת: 'התפתחות סומאטית-אישיותית'.
'התפתחות סומאטית-אישיותית', מייצגת את עמדתו הרגשית של הפרט במאפיינים המבטאים נחיתות, במאפיינים המבטאים העצמה, ובמאפיינים המבקשים פיצוי לעמדתו הלקויה. 'התפתחות סומאטית שלילית', שהיא תוצר של פגיעה נפשית או פגיעה פיסית, עלולה להוביל לשינויים דפורמטיביים במבנה השלד. לעתים, אנשים שסבלו מפגיעות פיסיות ונפשיות בסביבת הבית המגדל ומהחברה בכלל, מפתחים מבנה שלד כפוף, לרבות הליכה ותנועה המאופיינים ביציבה לקויה.
אנשים אשר עמדתם ואיזונם הנפשי תקינים, מציגים, על פי רוב, מאפיינים סומאטיים המבטאים את עמדתם המועצמת דרך יציבה נכונה והליכה זקופה. אנשים המבקשים לפצות את עמדתם הלקויה דרך הביטוי הסומאטי, מסגלים לעצמם צורת הליכה מרשימה, לרבות יציבה מופגנת, מתוך שאיפה להעצים עצמם ולקבל משוב חיובי מסביבתם. אם כך, איך מבדילים בין אדם מועצם הנע באופן מרשים, ובין אדם המפצה עצמו בביטויים סומאטיים מרשימים? על פי רוב, אלה המבקשים לפצות את עמדתם הלקויה, מפריזים ומבליטים את הביטויים הגופניים, לרוב במאפיינים גופניים טקסיים השואפים להרשים את הסביבה. אציין כי יש היבטים סומאטיים שמועברים בתורשה מהורה לילד, אך גם במקרים אלה, העברה סומאטית תורשתית אינה מועברת ללא הנספח הרגשי נפשי, המייצג את הערכים הסומאטיים שעברו מדור לדור.
יש תהליכים רגרסיביים הנעים מהמישור הנפשי למישור הגופני. אנשים שחוו משברים נפשיים חשים את השפעתם השלילית על מצבם הבריאותי-גופני, לרבות פגיעה ביציבה, בהליכה ובאופן החזקת הגוף. יש מקרים בהם עמדתו ומצבו הגופני של הפרט משפיעים באופן ניכר על מצבו הנפשי. אדם שנקלע לתאונה ונפגע גופנית, או אנשים שאינם מרוצים ממראה גופם, חשים את ההשפעה הסומאטית השלילית על מצבם הרגשי-נפשי. יש נשים שחשות נסיגה ב'עמדתן הנפשית והגופנית' לאחר תהליך הריון ולידה.
הטיפול הפסיכוסומאטי נע בדרך כלל מהמישור הגופני למישור הנפשי, כלומר טיפול בגוף וחוויה גופנית שמטרתם להשפיע על עולם הנפש. לא מעט גברים ונשים עברו תהליכים פסיכוסומאטיים פרוגרסיביים, דרך לימוד אומנויות לחימה, ריקוד ועוד. לעתים רבות, הפרט, הלומד תנועה ושליטה בגוף, חווה העצמה נפשית ושיקום עמדתי ניכר, ומשמעותי יותר מטיפול מילולי, כלומר משיחות בחדר. הטיפול הפסיכוסומאטי אינו מתאים לכל אחד. אלה שהביעו רצון ונכונות לעבור אותו, זכו בתהליך רחב ומקיף שהכיל גם שיחות וגם פעילות גופנית משקמת.
הדימוי הגופני
נחיתות פיסית ונחיתות רגשית
תנועות פסיכוסומאטיות
טיפול פסיכוסומאטי
יהודה אופנר
פסיכופתולוגיה – לא רק מחלות נפש
פתולוגיה היא חקר והבנת גורמי ההפרעה הגופניים או הנפשיים או החברתיים. פסיכופתולוגיה ממיינת קשת רחבה של הפרעות נפשיות. כדי לזהות ולאבחן הפרעות נפשיות, החברה זקוקה לשני מדדים ברורים ומוסכמים: מדד להתנהגות ולתפקוד נורמאלי, ומדד להתנהגות ולתפקוד אבנורמאלי. המדד האבנורמאלי, הוא תוצר של קונצנזוס רחב ביחס למדד הנורמאלי. כלומר כדי לזהות מה היא התנהגות לא נורמאלית, עלינו לאפיין מה היא התנהגות סבירה ומקובלת, אותה אנו מגדירים כנורמאלית. יש גישות, דרכים וכלים שונים המסייעים לזהות ולאבחן מה הוא מצב נורמאלי ומה הוא אבנורמאלי. אציין כאן רק שלוש מהגישות המקובלות:
האם האדם מתנהג ומתנהל על פי הנורמות החברתיות המקובלות, כלומר דומה בהתנהלותו לכלל החברה.
האם האדם מרגיש שהוא בריא בנפשו ומתפקד כראוי.
החברה בונה דמות אדם אשר מסוגל ויכול להציג יכולות המייצגות את ההגדרה 'האדם הסביר': בעל היכולת להבחין ולתפוס את המציאות כהווייתה, בעל מימדים סבירים של מודעות רגשית, בעל שליטה על התגובה וההתנהגות, בעל ערך עצמי הנמדד גם מול שוויו החברתי, בעל יכולת ליצור מערכות וקשרים רגשיים, בעל תפוקה עצמית. לפי גישה זו, ערכים פסיכופתולוגיים מובהקים הם: 'תפקוד רגשי' לקוי לרבות 'הכלה רגשית' מוגבלת, ו'עמדה חברתית' לקויה. לכן, פסיכופתולוגיה אינה רק מכלול מחלות נפשיות, אלא גם מכלול של קיבעונות, נחיתות, תפקוד לקוי ושל 'התנהלות רגשית' לקויה המגובים בהגנות יתר על עמדתו הרגשית של הפרט.
ההבנה של הקשר בין 'תפקודו הרגשי' של האדם, להיבטים הפסיכופתולוגיים המלווים את תפקודו ואת 'התנהלותו הרגשית', מסייעת למטפל להכווין את המטופל לקראת תפקוד ו'התנהלות רגשית' טובים יותר.
אחת התופעות השכיחות ביותר בטיפול זוגי, היא בה אחד מבני הזוג מתקשה להכיל את השינוי אותו עבר בן הזוג השני, וזאת במצב בו הצד שמתקשה להכיל, הוא הצד שביקש את השינוי. בכל טיפול זוגי, מבקש/מתבקש הפרט להציג צרכים אותם הוא אינו פוגש ואינו מקבל מבן הזוג. למשל, אישה מציגה חסך רגשי אותו היא מבקשת למלא דרך חיבוק או נשיקה עם פרידתה מבעלה בצאתם ליום עבודה. לאחר שנעשתה במקביל עבודה טיפולית עם הבעל, היא מקבלת את שביקשה. אך קורה דבר שלכאורה הוא לא צפוי. האישה טוענת, שכעת מאוד קשה לה לקבל ממנו חיבוק ונשיקה, כי היא "לא רגילה לזה", וקשה לה להכיל את התייחסותו החדשה, עד כדי כך, שהיא מעדיפה לוותר על שביקשה.
אישה אחרת טענה, שבעלה מעולם לא הביא לה פרחים. בשיחה עם הבעל הוא אמר, "אני מוכן להביא לה פרחים, אם זה מה שהיא רוצה". הוא אכן הביא לה פרחים והיא הרגישה לדבריה, "נבוכה ומטופשת", כי, "זה ממש לא מתאים ולא טבעי לי", ואפילו ציינה את מעמד קבלת הפרחים כדבר מגוחך ומיותר; אישה נוספת טענה שבעלה לא מחבק ומלטף אותה לפני קיום יחסי מין, בהתכוונה למשחק המקדים. הבעל שיתף פעולה ונענה לרצונה. התוצאה הייתה שהאישה הגיעה לפגישתנו נסערת ונבוכה ולא היה ברור אם השינוי שחל היה טוב, או רע.
לא מעט גברים חווים את הקושי שבהכלת השינוי החיובי אצל בנות זוגם. גבר שאשתו התייחסה באופן פתוח יותר בקשר המיני, פתיחות אותה הוא ביקש ולה הוא ציפה, חש שהוא מתקשה לתפקד מול אשתו בטענה, "אני לא רגיל לזה, זה מרגיש לי מוזר". אמנם יש נשים וגברים, שברכו על השינוי הטוב, אך אצל הרוב יש קושי ניכר להכיל את השינוי החיובי של בן הזוג.
בפגישות עם זוגות, מבררים את מידת הקלות בה יכולה האישה או הגבר לקבל את מבוקשם, ומבררים איך הם יחושו ויגיבו מול השינוי המיוחל. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מגיבים באופן דומה, "בוודאי שאני אשמח, אני מחכה לזה כבר שנים". אולם לאחר שפגשו את השינוי, חלק ניכר מהאנשים, ישבו מול המטפל נבוכים ומבולבלים וטענו שאינם יודעים מה לעשות ואיך להתנהג מול אותו השינוי לו ציפו. בפועל מוקדש יותר זמן לסייע בהכלת השינוי, מאשר להשיג את השינוי עצמו. לדחוף גבר או אישה לפעול בדרך שונה, היא לעתים רבות פעולה פשוטה ואפשרית. לא פשוט, ולעתים אף מורכב מאוד, לסייע לצד הפוגש את השינוי להכיל אותו. העמדה הרגשית, אותה נושא הפרט, לעתים אינה מאפשרת הכלה של שינויים, אף שהוא ציפה ושאף להם.
טיפול זוגי – כמה לקדם את הפרט?
במהלך הפגישות הנפרדות עם בני הזוג עולה בפני המטפל הדילמה הנוגעת לפער ביכולותיהם של בני הזוג להתפתח ואת רמת התיקון והשינוי אותו יכול כל צד לפתח.
עמדתם הרגשית של בני הזוג ורמת תפקודם בכל המישורים אינה שווה. רוב הזוגות המבקשים לקבל סיוע, נושאים את תחושת הפער בין תפקודו של בן הזוג לבין תפקודם שלהם, וזאת למעשה הסיבה המרכזית לשמה הגיעו לטיפול. למשל, בפגישה עם בת זוג עולה נושא הציפיות והצרכים להם היא זקוקה מבן זוגה. במהלך השיחות, צפה ועולה רמת תרומתה של האישה למערכת הזוגית וההורית לעומת רמת תפקודו ותרומתו של הבעל. בתהליך הפרטני שבטיפול הזוגי, כל אחד מבני הזוג עושה את השינויים ואת התיקונים שהוא מסוגל להם, לרבות היבטי למידה ורכישת תובנות ביחס לגורמים ולהשפעות שהביאו אותו לעמדתו הרגשית ולתפקודו בכלל. ככל שבמהלך הטיפול הפרט מודע ומבין את תהליכי הבחירה שעשה, כך גוברים מימדי תסכולו וחששו מהשלכות הפערים בינו לבין בן זוגו.
האם זו חובת המטפל הזוגי להביא את הפרט לעמדה המקסימאלית אליו הוא יכול להגיע?
בטיפול זוגי, נושא המטפל עמדה אמביוולנטית באשר לסוגיה זו וחש היטב את גודלה של האחריות המוטלת עליו במסע הטיפול. הדילמה אותה אנו מבקשים לתאר נוגעת להשלכות התהליך על חייהם של בני הזוג. האם התהליך האישי שכל אחד מבני הזוג עובר לא מעצים את הפערים ביניהם?
לא אחת מעלה אחד מבני הזוג את השאלה "מה יקרה, אם בתהליך הטיפולי אגלה ואבין שאין לי מה לעשות עם בן הזוג?" או אמירה כמו "אני לא רוצה להגיע למצב שבו אבין שאני לא רוצה אותו". לעתים אנו מתלבטים עד לאן להרחיב את עולמו של אחד מבני הזוג. המחשבה שאנו מסייעים לאחד מבני הזוג להתפתח ובכך אנו תורמים לפער ביניהם, קשה לנו מאוד. מצד שני, קשה עלינו המחשבה שאין להעלות במקרים מסוימים נושאים והיבטים התפתחותיים, בשל החשש שתנועה טיפולית זו תביא בסופו של דבר להעצמת הפערים. התפיסה המכריעה לבסוף את ההתלבטות היא שהטיפול הזוגי שואף ליצור איזון בקשר בין בני הזוג ומכיל היבטים רגשיים ותפקודיים. הטיפול הזוגי לא אמור ליצור תנועה אינדיבידואלית המגדילה פערים, שסופם פרידה.
