הורים גרושים מנהלים, על פי רוב, בתים נפרדים ושונים בתרבות הרגשית שלהם. ילד שהוריו נפרדו והוא מנהל את חייו בשני בתים נפרדים, מעצב גם שתי עמדות רגשיות שונות. מצאנו לא מעט מקרים שבהם בבית אחד הילד מתנהל באופן סביר, ואילו בבית השני הוא מפגין עמדה נוקשה, מסוגרת ונמנעת ממגע עם סביבתו.
המעבר בין הבתים מחייב את הילד לשנות את עמדתו הרגשית. הדבר מחייב אותו לעבור תהליך של התאמה לעמדה שונה מזו שאיתה הגיע. כך נמצא ילד, שרק לפני כמה שעות גילה חיוניות ורצון לתקשר עם סביבתו, עובר למצב פסיבי ושקט, רגעים לפני שיחליף את גישתו ואת התנהגותו.
עם הזמן, יתכן ושתי העמדות יתגבשו לידי עמדה אחת, ומה שיקבע את מאפייני ההתנהלות של העמדה הגלובלית תהיה העמדה המסוייגת והמרוחקת, והילד יתנהל באופן דומה בשני הבתים.
השאלות, למה זה קורה? מדוע העמדה המסויגת היא זו שמובילה? עולות תדיר במקרים כאלה. התשובות הן פשוטות: נמאס לילד מהתנודות הבי-פולאריות בשעה שעבר מבית לבית. במשך תקופה ארוכה הוא נאלץ להחליף 'מסכה' במעבר הזה. , , לכך יש להוסיף גם את השפעת העמדה המסויגת שהלכה וגברה, והקשתה על הילד לעבור לעמדתו השנייה. במילים אחרות, לילד אין כוח לחוות שוב ושוב את המעברים, וכעת נוח לו יותר להישאר בעמדה פסיבית ומסוגרת. כך לא יצטרך לעמול קשה ולשנות את התנהגותו.
מה יכול לסייע להתיר את העמדה הגלובלית השלילית? התקשורת החיובית והתיאום בין ההורים הפרודים, כך שבשני הבתים תהיה אווירה דומה והתייחסות דומה אל הילד. האם זה אפשרי? התשובה היא, לא. אווירת ביתו של האב אינה זהה לאווירת ביתה של האם, והתייחסותם של האב ושל האם אל הילד גם הן אינן זהות, ועל זאת אפשר להוסיף, ובציניות, שאם התקשורת ויכולת ההתאמה בין שני ההורים הייתה כל כך חיובית ומועילה, סביר להניח שהם לא היו נפרדים.
מערכת החיים של ילד להורים פרודים, היא מורכבת ואינה מבטיחה את התפתחותו התקינה. זה המחיר שהילד וסביבתו משלמים על ההחלטה של הוריו להיפרד.
יש זוגות שחיים בעליבות ומשפחתם חווה את העדר היחס הנאות ביניהם, את ההורות הלקויה ואת איכות החיים הירודה, אולם אין בכוחם של בני הזוג לשנות לטובה או להיפרד. כך הם ממשיכים לחיות ולעלוב זה בזה.
אין בכוונתנו להמליץ או לדחוף זוגות להתגרש, אך איננו רואים בפתרון הגירושין מעשה אסור ושלילי. אפשר לעשותו ובלבד שהזוג המתגרש יעמיד את טובת ילדיהם בראש סדר העדיפויות, יפעל כדי למזער נזקים, ולא ישאיר אחריו אדמה חרוכה.
בהתבוננות ובבחינה של חיי זוגות רבים, אנו חשים צער וכאב גדול על אי יכולתם לנהל בית ראוי ותקין, לא להם ולא לילדיהם. יש ילדים החשים שמוטב להוריהם להיפרד כי החיים בבית בלתי נסבלים. אצל רוב הילדים, הגירושין אמנם נחווים כמשבר קשה ומורכב, אך יש מקרים בהם ילדים התפתחו טוב יותר כאשר הוריהם נפרדו.
עם זאת, אנו מציעים לכל הזוגות שהמילה גירושין עולה תדיר ביניהם, לפנות ולקבל עזרה. אל תסיקו מסקנות 'חכמות' ופזיזות ואל תגיעו לפרידה מבלי שעשיתם כל שניתן כדי לתקן את הקשר הזוגי.
נושא הפרידה והגירושין עולה תדיר אצל זוגות המנהלים זוגיות וחיי משפחה לקויים, לרבות רמות מיניות ואינטימיות ירודות. בבתים אלה מנופפים ומאיימים במשך שנים, "מחר אני ברבנות", "אני לא ממשיכה לחיות איתך", ו"זהו, אנחנו מתגרשים". ילדים בבתים אלה חיים באווירה של משפחה ארעית. איומי הגירושין הופכים לחלק בלתי נפרד מחייהם, וגם אם הילדים התרגלו לאיומים ההדדיים שנשמעים תדיר בבית, עדיין הם נושאים בתוכם את התחושה, "ההורים שלנו לא חיים ביחד, גם אם הם עוד לא נפרדו".
מדוע זוגות החיים בעליבות קשה אינם נפרדים? הסיבה הראשונה והשכיחה ביותר היא, "הילדים". הם לא רוצים שהילדים יפגעו. אין לזלזל בשיקול שנקרא, 'ילדים', אך יש מקרים בהם עדיף, ולעתים אף חובה, על ההורים להיפרד. גם כסף וההיבט הכלכלי בכלל, מונע מזוגות להתגרש. הם מעדיפים לחיות בעליבות רגשית, העיקר שרמת החיים לא תיפגע. סיבה נוספת, חשש חברתי: "מה יגידו כולם?", "אם נתגרש, ידברו עלינו וערכינו החברתי ירד. אז מוטב שנמשיך לחיות בעליבות. העיקר שלא ידברו עלינו". זוגות לא מתגרשים גם בגלל המשפחה המורחבת: "אצלנו במשפחה אין דבר כזה". הפחד והחשש מ"הפדיחה" שתפגע בכבוד המשפחה, מרתיעה לא מעט זוגות מלהתגרש. סיבה מוכרת נוספת היא, החשש להיות לבד. "מי ירצה אותי בגיל כזה?", "אם אתגרש אף אחד לא ירצה בי וכנראה שאשאר לבד, אז כדאי שאמשיך לחיות עם בן זוג ומשפחה אומללה".
יש סיבות רבות מדוע לא כדאי להתגרש. אנו מציעים לאמץ סיבה אחת ראויה והיא, "לא כדאי להתגרש כי אנחנו רוצים ומסוגלים לתקן את אורח חיינו ועמדתנו, כך שאנו וילדינו נוכל לחיות בבית תקין, מעניק ומפצה". לאלה המחזיקים במלאי סיבות ותירוצים, אנא הניחו לזה. לכו לקבל עזרה מקצועית והצילו את חיי הזוגיות והמשפחה שלכם.
תהליך החיבור בין הילד לבן הזוג החדש של ההורה הוא תהליך חשוב, המחייב התייחסות מפוכחת לעמדתו הרגשית של הילד. מול התחושה שלו, "לקחו לי את המקום, גנבו לי את ההורה, גזלו לי את המעמד", יש להציב מסגרת מפצה ובונה אמון ורגש. למרבה הצער, הורים רבים ממהרים להציב עובדות חיים חדשות לילד, וזה נאלץ להסתגל או למרוד במצב החדש. באין תהליך מדוד של התקרבות מתונה והדרגתית בין הילד לבן הזוג החדש ולמצב החריג בכלל, חייהם של כל הסובבים לא יהיו קלים.
ההיבט הקשה ביותר לילד הוא המפגש מול האינטימיות של ההורה עם בן הזוג החדש. לכן, יש לאפשר לילד להסתגל לדמותו של בן הזוג קודם שיפגוש את האינטימיות של ההורה.
לאלה הנכנסים למערכת חיים זוגית חדשה, אנא תנו לילדיכם זמן להסתגל למצב החדש, אל תמהרו לנשק, לחבק או להתגפף עם בן הזוג החדש ליד הילד. אל תמהרו להזמין את בן הזוג לישון איתכם ובוודאי לא לגור איתכם. הקדישו זמן לבילוי משותף, אתם הילד ובן הזוג. אל תפעלו בדרך המציבה אתכם ואת בני זוגכם בנפרד מהילד. להיפך, בבילויים משותפים הקפידו ליצור מחנה ברור, אתם והילד, כשבן הזוג הוא האורח ולא הילד. כאשר בן זוג מתארח ללינה, הציעו לו חדר נפרד. כך תבנו לילד מרחב הסתגלות נוח ובטוח יותר. ההשקעה בתהליך הסתגלותו של הילד כדאית ואת פירותיה תחוו בהמשך דרככם.
כאשר אחד מההורים, או שניהם, משקמים את חייהם ומקימים משפחה חדשה, הילד עובר תהליכים רגשיים המצריכים רגישות מיוחדת. הילד מפתח פנטזיות מיניות על הבן זוג או בת הזוג של ההורה, ותחושות אלו מלוות אותו למשך שנים רבות. תהליכים אלה הם חלק בלתי נפרד מהתפתחותו הרגשית והמינית של הילד, ללא יוצא מן הכלל.
רגישויות נוספות - הנערה הצעירה לא יכולה להסתובב בבגדים או במראה חושפני מדי ליד בן הזוג של האם, והנער המתבגר לא יכול להסתובב בתחתוניו ליד בת הזוג של האב. גם אשת האב לא יכולה להסתובב בבגד לא צנוע מול בנו של בעלה, ובעלה של האם לא יכול להסתובב בלבוש לא מתאים מול בתה של אשתו. כל זה יכול להתקיים גם במשפחה רגילה, בה שני ההורים הביולוגיים בבית, אך רמת הרגישות והמתח סביב נושא מורכב זה, בבתים בהם הילד חי עם ההורה ובן זוגו, מובילה לעתים להתייחסות נוקשה מול הילד, הנחווה כהפרעה בזוגיות החדשה.
בבית בו יש משפחה חדשה להורה, ובו מתארח או גר הילד, לעתים רבות סובבת תחושה של זהירות, מתח וחשש מיצירת אווירה לא נוחה. זאת מתוך הבנה ברורה שנוכחותו של הנער או הנערה מביאה ויוצרת מתח שלילי בבית. לא מעט הורים ובן זוגם החדש, מוצאים "פתרון יצירתי" לבעיית הילדים המתבגרים, ואלה נשלחים ללמוד בפנימיות ובמוסדות לימוד הרחק מביתם. כך לא יגרמו להעלאת המתח השלילי בבית.
במסגרת עבודתנו אנו מלווים זוגות שבחרו להיפרד. הרצון המשותף של בני הזוג להקטין את מימדי הנזק, הן לעצמם והן לילדים, מחייב ליווי וסיוע שאינם שגרתיים בטיפול זוגי, אך חיוניים להמשך חייהם התקין של בני המשפחה. לא חייבים להיפרד באופן גרוע. אפשר גם אחרת:
לאחרונה ליווינו זוג שביקש להיפרד, ואף שימשנו מגשרים ובוררים בענייני רכוש וממון. המנטרה שנתנו לגבר הייתה, "אני רוצה להיות שלם יותר בדרכי החדשה. אתן למשפחתי ולפרודתי ביד פתוחה וברוחב לב, וכך אקנה את עולמי". ואכן, הגבר פעל ברוח זו מול האישה. מקרה זה היה עבורנו דוגמה לתהליך פרידה תקין וראוי.
לכל אלה העוברים תהליכי פרידה, אנא תנו בנדיבות לצד הזקוק יותר ובכך תקלו על חייכם ועל חיי יקיריכם. הדרך הראויה אל הפרק הבא עוברת דרך הכיס ומי שטרח להכניס את ידו ולתת לקרוביו בעת פרידה, זכה לעמדה שלמה ובריאה יותר. כדאי שכל אלה הממשיכים לחיות ומתעתדים לעבור לפרק חיים נוסף, יתייחסו לערך של הקטנה ומזעור הנזקים הנגרמים לסביבתם בעת משבר או פרידה.
מה ההבדל הניכר בין פרק א' ובין פרק ב'? על פי רוב, חוץ משם בן הזוג החדש, אין ממש הבדל. אנשים נוטלים עמם מפרק א' לפרק ב' את אותם עקרונות חיים, את אותה 'עמדה רגשית', וממשיכים לנהל אותו אורח חיים קלוקל. יש גם אלה הממשיכים לפרק ג' ואף לפרק ד' כשאיתם אותה 'המזוודה' המכילה התנהגויות, עמדות ויכולות תפקוד רגשיות שהיו בפרק א'.
על כל מי שעובר לפרק ב' של חייו לתת את הדעת ולטפל במטען העובר איתו מפרק לפרק. לא כולם משכילים לשפר ולתקן את עמדתם עם המעבר לחיים חדשים. יש מי שמצליח יותר ויש מי שפחות. המשותף לכולם הוא שהמטען הגדול עדיין נגרר איתם ואין זה משנה כמה פרקים הם עברו.. נתון סטטיסטי הוא שהמשבר הזוגי הגדול,המוביל לפרידה חל בסביבות גיל ארבעים, אך אז רוב האנשים כבר סגורים ומגובשים בעמדתם. למעשה, ככל שהאדם מבוגר יותר, כך הוא מתקשה יותר לתקן ולשפר את עמדתו ואת תפקודו הרגשי. כך, עם המעבר לפרק הבא האדם נושא עימו אותם הרגלים ועמדות, וחי את אותו אורח חיים, רק עם בן זוג אחר, בלי שהתפתח או שינה דבר.
למרות מה שתיארנו כאן, נחזור ונדגיש כי ישנם מצבים בהם מוטב לבני זוג להיפרד ולאפשר לעצמם ולילדיהם לחיות חיים טובים יותר, אל אף המורכבות הרגשית הכרוכה בפירוק המסגרת המשפחתית.
