שאלת זן: מבין שתי ידינו, איזו יד זקוקה ליותר תשומת לב בקבלנו תפוח? רוב האנשים עונים "כמובן, היד המקבלת את התפוח". אולם, תשובת זן תהיה, היד האחרת, זו שתפקידה ועמדתה הפסיבית אינם חשובים, לכאורה. תשומת הלב הגדולה יותר צריכה להיות היד האחרת דווקא משום שהיא אינה מקבלת התייחסות, כי כל תשומת הלב מופנית אל היד העסוקה.
משל זן זה דומה למתרחש בעת הצגת מצוקות הילד ובעיותיו. תשומת הלב של ההורים והדאגה המרבית שלהם מופנות אליו. לעתים רבות, ההורים אינם נותנים את דעתם ואינם שמים לב למצוקות של אחיו. לילד המטופל יש אחים או אחיות שנאלצים לוותר על מקומם או על צרכיהם, כי תשומת הלב של ההורים נתונה לאח "הבעייתי".
תמיד נבקש לברר עם הורים, המגיעים לקבל עזרה עבור ילדם, על מצב האחים בבית. הורים רבים לא מבחינים במצוקותיהם של שאר ילדיהם ועם הזמן צומח וגדל, לצד הילד "הבעייתי", אח או אחות המגלים קשיים ומצוקות.
טיפול בילד חייב לעבור דרך בירור והתייחסות למשפחה כולה.
בכל רגע בעולם נולדים מאות אלפי ילדים ובואם מסמן שינוי בתא המשפחתי. לא כולם שמחים על הגעתו של הילד. פגשנו זוגות שרק אחד מהם שמח ואילו השני הביע באופן קר ופשוט את שחש, "את רצית את הילד הזה, את ביקשת אותו, לא אני". אצל הורים מסויימים,הילד שהגיע, שיפר את דימויים העצמי ואת מעמדם מול הסביבה הקרובה והחברה בכלל, אך למרות זאת הילד לא זכה לאהבה ולתשומת לב ראויים מצדם. ההורים הסתפקו בעצם הבאתו לעולם אך לא טיפחו אותו אחר-כך.
בשעה שיש זוגות המתייחסים לבואו של הילד כאל דבר טריוויאלי, יש אחרים המתקשים להביא ילד לעולם ומתפללים לאל שישלח להם את המתנה הגדולה מכל. בואו של הילד אמור לסמן את התיקון בחייו של ההורה. לידה זאת הזדמנות, ההזדמנות של ההורה להיוולד מחדש. לא כולם חושבים כך, לא כולם חשים כך. רבים מחמיצים את ההזדמנות גם כשהיא ניתנת שוב ושוב.
תקופת ההריון אצל האישה
בזוגיות לא תקינה, תקופת ההריון היא לא חוויה נעימה לאישה. המחשבה, "עוד מעט יהיה לי ילד", לא מנחמת ומפצה את האישה על היעדר תשומת לב ויחס מפנק מצד בן הזוג. אף אישה לא שוכחת את חווית ההריון. אף אישה לא שוכחת את תפקודו של בן זוגה בתקופת הריונה, ואי אפשר לשחזר או לתקן תקופת הריון לא נעימה.
ליווינו מספר זוגות בדרכם אל ההריון המיוחל. ההבנה שהושגה בתהליך הטיפול, נגעה לחשיבותו ולטיבו של הקשר הזוגי טרם הכניסה לשלב ההריון. המסר לכל הזוגות הצעירים: שפרו את איכות הקשר הזוגי לפני שאתם ממהרים להביא ילד לעולם. לימדו איך לתפקד בשניים לפני בואו של התינוק. עליכם, הגברים, לעשות הכל כדי להקל, לפנק ולהעניק לאישה כדי שגם היא וגם העובר, ייהנו מתקופה שקטה, שלווה ומהנה.
כל ילד חווה את אווירת הבית המגדל, את המתחים ואת הכעסים המלווים את שגרת חיי המשפחה. המפגש בין עמדת האב לעמדת האם מייצר לעתים אווירה שלילית, המנטרלת את העולם האינטימי של ההורים ודוחפת את הילד לפתח הגנות ולהגביל את יכולות ההכלה שלו. מי שחווה אווירת מתח בבית ההורים ואף היה עד למריבות, לויכוחים ולאלימות מילולית ופיסית, זוכר את תחושת ההתכווצות וחוסר האונים מול החוויה.
בבית המתנהל באווירה אינטימית תקינה, בו האם אומרת בחיבה לאב, "תזהר, אתה הולך לחטוף ממני", או האב אומר לאם ברצינות מעושה, "היום בערב תקבלי ממני עונש", הילד לא חווה את המתח, את הכעס ואת האווירה השלילית שבדברים שנאמרו, אלא לומד שההורים מתלוצצים, מקניטים ומתקשרים רגשית ותורמים לאווירה האינטימית. ילד שרואה את אביו רודף אחרי אמו הנמלטת ממנו בצעקה ובקולות צחוק רמים, לא חושב ולא חווה את המריבה בין ההורים כאמיתית. אב המתנפל על אשתו ומאיים לנשוך 'ולטרוף' אותה, יודע שהילד הצופה בהם, לא רק שאינו מאוים, אלא משועשע וניזון מהאינטראקציה הרגשית המוזרה בין הוריו.
השפה האגרסיבית-פרדוקסאלית היא כלי בשירות הרגש, כלי בחינוך לאי-אלימות וכלי להפחתת מתח שלילי במשפחה. היא משרתת, לא רק את הילדים, אלא גם את ההורים המתחזקים את הקשר האינטימי ואת עולם הרגש של הבית. בבית שבו עולם אינטימי רחב, השימוש בשפה אגרסיבית-פרדוקסאלית מקנה כלים לבניית ביטחון עצמי וליכולת הכלה רגשית אצל הילד.
ילד הצופה בהוריו המנהלים עימות מילולי או פיסי שבו האם מאיימת בחיבה על האב שהיא "תחטיף" לו, יתרגם את האירוע לפי המדדים החווייתיים ההיסטוריים שלו. אם הילד חווה אלימות פיסית, הן בחוויה האישית והן בראותו את הוריו רבים, מתכתשים ומכים, לא יוכל להכיל את מריבות הסרק והאלימות המעושה, שכן בתודעתו אין מריבות סרק. לדידו כל ויכוח או עימות אגרסיבי הם אמיתיים וקשים להכלה. ילד שחווה אלימות פיסית או אפילו אלימות מילולית, לא יוכל להכיל את איומיי הסרק של אביו המאיים בהומור להעניש אותו.
לומר לילד מוכה, "אני תכף נותן לך פליק", זה מתכון בטוח לפגוע ברגשותיו ובביטחונו העצמי. אך לרדוף אחר ילד, הגדל מראש באווירה אינטימית ואשר לא חווה אלימות מילולית ולא אלימות פיסית, ו'לאיים' עליו, "אתה תכף תקבל מנה", ייחשב לשעשוע ולעניין לא רציני, וייחווה כקשר רגשי בין האב לבנו. ילד הגדל בבית רגשי וחווה את האווירה האינטימית בין הוריו, לא ייבהל ואף יראה באיומי הסרק והאגרסיביות המעושה שעשוע והומור המאפיין את ביתו.
לעתים, השפה האגרסיבית הפרדוכסלית מאפשרת תיקון בקשר ובעמדה מול הורה לבנו ובין בני זוג. המלצנו לנשים ולגברים, שבני זוגם חוו אותם כ'אנשים קשים', לנסות ולשנות את עמדתם הנפגעת והמתגוננת של בן זוגם באמצעות שימוש בשפה אגרסיבית-פרדוכסלית. כך, אישה שבן זוגה חווה אותה כביקורתית ואגרסיבית, ניסתה לשנות את הקשר בינה לבינו בהצגה של ריב או איום, בעודה מקרינה רוך הומור. כך עזרה לשניהם להפיג את המתח ואת זיכרון חוויות העבר.
אב, שבנו חווה אותו כהורה דידקטי שאינו מתקשר רגשית, ניסה להתקרב אל בנו דרך שימוש מתון והדרגתי בשפה האגרסיבית המעושה. אמנם פשוט וטבעי יותר לילד, הגדל בסביבה רגשית ואינטימית, להכיל וליהנות מאגרסיביות מעושה, קשה הרבה יותר לילד, החי בסביבה לא אינטימית, להתרגל ולהכיל את גישתו החדשה של ההורה.
לפני מספר שנים הגיעו לטיפול זוג הורים וילדם הבכור, בן תשע. הפגישה התקיימה לאחר שנתבקשנו לסייע להורים שילדם גילה קשיים בביה"ס ועם חבריו ללימודים. במשפחה יש ילד נוסף, בן ארבע, שלדברי ההורים, "הוא פעלתן, חרוץ, ויודע בדיוק מה הוא רוצה ואיך להשיג." במהלך הפגישה הבחנו שהילד בן התשע מדבר בנימה ילדותית ובהבעה גופנית שאינה תואמת את גילו. מולנו ישב ילד נבון שדיבר ונע כמו ילד בן ארבע. חשנו שהילד, בין שאר הסיבות, מנסה להיות במקום זהה ונשכר כמו של אחיו הצעיר, השובב והדומיננטי. לצורך כך הוא מגבה את עצמו בנימת דיבור ובהבעה גופנית ילדותית, תופעה שהחלה מיום היוולדו של האח הצעיר.
נושא ההתמודדות עם הגעתו של התינוק החדש למשפחה עם ילדים הוא נדוש ומוכר, אך לא מטופל היטב. ככלל, הגעתו של תינוק חדש למשפחה מביאה עימה ריגוש ואושר מצד אחד ותחושות של נטישה תסכול וקנאה אצל האח הגדול, מצד שני. באופן אינטואיטיבי, ההורה מבין את חשיבות העצמתו של האח הבכור עם בואו לעולם של התינוק החדש. אך רמת ההשקעה בהעצמתו של האח לעתים אינה מספקת ומובילה לרגרסיה בעמדתו הרגשית והתפקודית של האח הוותיק.
העצמתו של האח הגדול צריכה להיעשות בשני מישורים. האחד, העצמה רגשית הבאה לביטוי ביחס רגשי ותשומת לב מוגברים, ובמישור השני, העצמה דרך עולם צרכים חומרי או, במילים אחרות, 'שוחד' רגשי וחומרי ראוי ומפצה. אמנם אין בכוחם של הפיצויים הרגשיים והחומריים לבטל באופן מוחלט את תחושות הקנאה והתסכול של האח מול התינוק החדש, אך יש בהם כדי לעדן ולצמצם את עוצמתן השלילית.
אנו מתקשים להבין מדוע ילד בגיל שמונה מקבל מרשם לתרופה נגד דיכאון, מבלי שאיש נותן את הדעת למידת אחריותו של הבית המגדל, ומבלי שאיש מתריע או מציע לעזור במקביל להוריו. איננו טוענים שתרופות אינן מועילות, או שמי שמגיש עזרה תרופתית לא עושה מלאכתו נאמנה, אלא איננו מבינים איך נותנים סיוע תרופתי לילד ומצפים שהתרופה תעשה את שלה מבלי לספק תרופה או סיוע מתאימים להורים. איך אפשר "לתקן" ילד בעזרת תרופה ולא לתקן את סביבתו?
לעתים נראה שהתרופה הניתנת לילד משרתת את ההורים יותר מאשר היא משרתת את הילד, וזה מצער, מקומם ומכעיס.
דבר מדהים קורה בתרבות המערבית, ובכלל. ילד שקט ומופנם המשחק לבדו עם צעצועיו, מושך את תשומת הלב ואת דאגת הסביבה. הרי מצפים מילד שיהיה פעלתן, חיוני ואף שובב במידה ראויה. ילדה שקטה ומופנמת המשחקת לבדה בבובותיה, לא מעוררת דאגה, שכן זה בדיוק מה שמצפים מילדה טובה ושקטה. כך פוסחת החברה על מצוקותיהן של הילדות הטובות והשקטות. עד המפגש עם ההתמודדויות מול החברה והחיים בכלל, אין הסביבה הקרובה של הילדה חשה את מצוקתה או את אי יכולתה להתמודד ולתפקד. כך הילדה הופכת לנערה, לאישה, לרעיה ולאם, מבלי שניתנה לה האפשרות לטפל בעולמה הפנימי.
הילדה הטובה, החרוצה והשקטה, חיה בעולמה הסגור בשל אווירה לא מאפשרת בבית המגדל, או כתוצר של אינטראקציות רגשיות דלות ושל תפקוד רגשי מינורי של ההורים, גם אם חיי הבית מתנהלים באווירה שקטה ונוחה. ככלל, אווירה שקטה בבית המגדל, אינה בהכרח מבטיחה התפתחות רגשית תקינה אצל ילדים, בנים או בנות.
יש תפיסה הגורסת שילדים הם עם סתגלן והם מתרגלים בקלות למצבים חדשים. ילדים הם אכן סתגלניים, אך סתגלנות אינה בהכרח תכונה המביאה לידי איזון. ברוב המקרים, סתגלנות אצל ילדים ואף אצל מבוגרים, מסייעת לשרוד, אך אין בה די כדי לנהל אורח חיים תקין ומאוזן. מסתבר שילדים יכולים להיות דיסוננטיים ודיסוציאטיביים אף יותר מהוריהם. זאת משום שמימדי ההגנה על עולמם הפנימי מובילים אותם להתנהל, למשל מול החיים החדשים של ההורה, כך שההורה אינו חש את מצוקתם. הרצון להיראות בשל, בוגר ומבין, מביא את הילד לידי עמדה השואפת לרצות את הסביבה. גישה התנהגותית זו משמחת ומרצה את סביבתו מצד אחד, אך שוחקת ופוגעת בעולם הרגש שלו מצד שני.
העצמתו של הילד נדרשת כתחזוקה רגשית שוטפת, החיונית להתפתחותו הרגשית והתפקודית. העצמת הילד נעשית באמצעות החשיפה לקשר האינטימי בין הוריו, ביחס רגשי ישיר בין ההורים לילד ובחשיפתו של הילד לעולם הצרכים החומרי והרגשי שלו. תגבור הערך המגדרי חשוב וחיוני להתפתחותו של הילד. חשוב שאב ישחק במשחקים גבריים עם הבן ושהאם תשתף ותעסוק יחד עם בתה בהיבטים ובנושאים נשיים. גם חילופים נקודתיים בתפקידים בין ההורה לילד יסייעו להעצמתו, למשל כאשר ההורה מבקש את עזרתו של הילד לעשות פעולות שההורה אינו מצליח בהן, או אינו מצליח לכאורה. אב שזקוק לעזרה כי נפל לו דבר מה על הרצפה ואומר לילד, "אני צריך את העזרה שלך אני לא רואה טוב ולך יש עיניים טובות", או הורה המחמיא לילד, "אתה עושה את זה הרבה יותר טוב ממני", תורם לחיזוקו לביטחונו העצמי של הילד. כך הילד המסייע להורה חש שעמדתו השתפרה, הן בעיני עצמו והן בעיני ההורה.
בין שאר הנושאים והפעילויות דרכם מעצימים ההורים את עמדתו של הילד נמצא הקשר עם חיות, ובמיוחד רכיבה על סוסים. היחס בין גודלו הפיסי של הסוס לגודלו של הילד, מגביר את ממימד השליטה שהילד חש ברכיבה. הורה או מטפל לעתים לא יעשו בשנה, מה שסוס יכול לעשות בשעה.
כמו המבוגרים, גם הילד זקוק לשלושה מימדים של סיפוקים ומשמעויות: רוח, חומר ורגש. הרגש הוא הערך החשוב מכל, אך ילד לא יוכל להסתפק ברגש. הוא זקוק לביגוד, למזון, לצעצועים, לבילויים ולהיבטים חומריים מפנקים נוספים. העצמתו של הילד תלויה במידת היציבות והתדירות של התייחסות ההורה אליו. הורה שפוגע ומעליב את הילד, מקטין את מימדי ההעצמה ואת תוצריה. אדם זוכר כל ביטוי ויחס מעליב שקיבל מהוריו ואין זה משנה כמה שנים עברו מאז. הורה המבקש להעצים את ילדו ימנע מלפגוע ולהעליב אותו.
לעתים נדרשים ההורים לסייע לילד דרך תהליכי העדפה, המכילים פיצויים חומריים ופיצויים רגשיים. תהליכי העדפה נחוצים במקרים בהם ניכרת נחיתותו ועמדתו החלשה של הילד מול אחיו, במצב של תינוק חדש במשפחה, ובמיוחד במקרים של בעיות הרטבה. תהליך העדפתו של הילד, הזקוק לתשומת לב רבה יותר, עלול לגרום לתחושות לא נוחות אצל אחיו, אולם התועלת שבהעדפה תגבר על ההיבטים הלא נוחים שהיא מביאה עימה.
בספר 'משלי' פרק י"ג נאמר, "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ". אמירה זו, המיוחסת לשלמה המלך, סיפקה חומר גלם לפרשנויות רבות ולויכוחים קשים על משמעותה. סביב הפרשנויות המלומדות על אמירתו של שלמה המלך, היו אלה שאף ידעו לעצב סרגל כלים של הכאה, מהכאה במקל ועד הכאה ביד או ברצועה. השימוש המעשי שנעשה באמירה זו הביא לפגיעה בנפשם ובגופם של הרבה מאוד ילדים, ולכך לא יתכן ששלמה המלך כיוון. לא ייתכן ששלמה המלך, החכם והרגיש – שעל פי המסורת אף כתב את "שיר השירים" – כיוון לכך שאדם, בין אם הוא הורה ובין אם הוא מורה, יכה את בנו או את תלמידו. יש מי שנותן פרשנות הנובעת מתוך עולם התרבות, המגזר והרגש שלו ועושה באמירה זו שימוש פרגמטי ורציונאלי המשרת אותו רגשית ועמדתית מול זוגיות משפחה וחברה.
איננו מבינים ואיננו מקבלים את סך כל הכלים, בין אם הם קשים יותר ובין אם הם רכים יותר. כולם משמשים למטרה אחת והיא להכות את הילד. אבוי לו למי שמכה את ילדיו מתוך אמונה שכך הוא מפגין ומבטא את אהבתו אליהם. מי שאוהב את ילדיו, לא יכה אותם בכל כלי שהוא. מי שאוהב, לא מכה. הילד החווה פגיעה גופנית ונפשית מההורה, אינו יודע להבדיל בין כוונתה הזדונית של מכת מקל ובין מכה 'אוהבת' של כף יד או רצועת עור.
פגשנו לא מעט נשים, גברים וילדים שחוו פגיעה גופנית ונפשית מידי ההורים. התחושות הקשות לא עוזבות אותם משך כל חייהם, תוך שיבוש עמדתם ותפקודם הרגשי, הן מול משפחתם והן מול החברה. הפגיעות הנפשיות שהותירו המכות, מלוות את חייהם של אלה שהוכו, גם כשהפכו להורים וסבים. ילד מוכה חי את חייו כילד מוכה גם כאשר הוא גדל והופך לגבר. ילד מוכה לא מפסיק להיות ילד מוכה גם אחרי שתיקן ופיצה את עמדתו. תחושות הפגיעה הפיסית והנפשית אינן ניתנות למחיקה והן מהוות חומר גלם להתחשבנות מול הבית המגדל ומשפיעות על תפקוד לקוי בחייו של המוכה.
הכאת ילדים היא תופעה רחבה המקיפה דתיים, חילוניים וגם את אלה שאינם מכירים או מאמינים במקורות. מי שמכה את ילדיו, מוטב שילך לטפל בעצמו ולא יגבה את התנהלותו הכושלת באמירות ובפסוקים מקראיים, ולא בכל רציונאל אחר המגבה הכאה.
